רגע הפרישה

עצוב מאד. כי ידעו בני ישראל, שעוד מעט קט יפרדו ממנו לנצח. לבם נצבט מכאב למראה המנהיג הנשאר מאחור, ממש על סף התגשמות החלום.

הנה, כאשר סיים להשמיע באוזניהם את צוואתו הרוחנית (סוף פרק ל') , פותח הפרק הבא בפסוק, התמוה בניסוחו: " וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל " (שם א').

המלים " וילך משה " זקוקות להבהרה. הלא אין התורה מתארת מצבים סתם. מדוע מדגישה היא, שבניגוד למקרים קודמים, הלך הוא אל העם, ולא קראו אליו?

אכן, זהו האיש משה! פרידתו מן העם תהיה אישית ולא רשמית. כאשר השלים את כל דבריו, הלכו כל הניצבים לפניו, הטף והנשים איש לאהלו, והלך משה עתה ממחנה לוייה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שרוצה להפרד מהם.

וכך, צעד שמה משבט לשבט כדי להיפרד אישית מכל אחד בביתו שלו. שכן "וילך" מלמד ש"בעצמו הלך אל העם כדי להיפרד ממנו, בפשטות גמורה, המתאימה לאופיו של מי שהכתוב מעיד עליו (במדבר י"ב, ג') : " והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ".

באותה שעה התברר לכל שמנהיג זה מעולם לא חש עצמו "יחיד סגולה", הנישא מעל העם כולו. הוא ידע כי רק שליחות הוטלה עליו, שליחות הגאולה ממצרים ותפקיד הנחלת התורה לדורות. אין השליחות מקנה לו זכויות יתר מעבר לנחוץ. על כן, כשהסתיימה השליחות ויורשו, יהושע, נבחר, היה הדבר פשוט בעיניו שהוא חייב להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת, כי אם לומר להם את דבריו האישיים מלב אל לב, כשווה בין שווים.

מה אמר להם בעת עמדו ליד אהליהם?

" בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא ".

בחשיפת חולשותיו אלו ביקש לנחמם. ראו זקנתי, אין כוחותי עימי, אין בי יותר תועלת, אל תצטערו ביותר שאני הולך בדרך כל הארץ. זכיתם בהנהגה צעירה שמובטחת לה עזרת האלוקים.

העם מביט בו משתאה, בראותו שאהבת ישראל היוקדת בקירבו עמדה זה עתה במבחן נוסף – מבחן הדאגה לכאבם שלהם על מותו שלו.

רגע עצוב וקשה במיוחד היה למשה, שעה שחש שלא יוכל עוד "לצאת ולבוא". אז ידע כי זמנו תם ואין הוא עוד מנהיג העם. הדבר הובלט עוד יותר לעיני כל כשמצווהו האלוקים בפרשה זו את הדברים הבאים: " הן קרבו ימיך למות. קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד ואצוונו " (שם י"ד).

זה קרה לו בפעם הראשונה. גם בעת שידע שההנהגה תוחלף ויהושע נבחר כיורשו, היה משה המצווה, כנאמר:

" קח לך את יהושע… ולפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם " (במדבר כ"ז, י"ח-י"ט).

ואילו עתה: " ואצוונו ".

סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה – בימי חייו האחרונים – הועמד בצל.

למראה תמונה עגומה זו, קיים רצון עז להבין מדוע רצתה ההשגחה העליונה שהעם יזכור את משה בשעותיו האחרונות, בלא הילת המנהיג?

אכן, כדי שלא יווצרו האגדה והמיתוס. למען לא ייהפך משה במשך הדורות, ליצור על אנושי, אלוק, כפי שקרה למייסדי הדתות.

לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם – אדם. אדם שבמופת חייו הפגין לאלו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי, כפי שאמר להם משה עצמו בין דבריו האחרונים:

"נטל שתי ידיו והניחן על לבו ואמר לישראל: "ראו אחרית של בשר ודם" (מדרש שם).

[מתוך אתר ערכים]