הריאליזם של הניסים

צילום: shutterstock.

הרעיון הבולט והניכר לעין בפרק זה הוא שהגאולה תצמח מתוך השתלשלות מאורעות איטית. היא תבוא בסיומו של תהליך ממושך של קיבוץ גלויות מכל פזורות העולם. "וקבצך מכל העמים אשר הפיצך… אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה'… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה …" (שם, ג'-ה'). תהליך, שיהיה משולב גם בשיבה איטית, אך בטוחה אל שורשי העם הרוחניים, אל תורתו ומוסרתו ("ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו… ואתה תשוב ושמעת בקול ה' " (שם ב', ח').

הואיל והפעם מינינו את המציאות ההיסטורית והפוליטית עצמה למפרשת המקראות, נמשיך בכך גם לגבי הנתון של קיבוץ גלויות, המופיע בפרק זה, הוא התהליך שלתחילתו אנו עדים בימינו:

"כל ניסיון להזרים את התפתחות ההוויה העברית לאפיקים רציונליים, שיעדם הוא "נורמליות", נידון לדחיה הצידה מפני התפתחות לא צפויה, פנימית או חיצונית. הקו המאפיין את הגשמת העליה הוא מאבק מוצלח, שאינו ניתן להסבר הגיוני…"

כל משבר, שאליו נקלע תהליך שיבת ציון, זכה תמיד לפתרון ממאגר לא צפוי, שהוא מעבר להגיון, אך בתיאום עם הפסוקים, הכופים על המציאות את הגשמתה, למרות כל הקשיים. זאת, כפי שביצעה הפרשה "והוציאה לפועל" את פרק היגון של הגלות והקללות, ואם כי עדיין רחוקים אנו מן הגאולה השלימה, מתאם הסטורי זה מעורר מחשבה.

בדבריו האחרונים יוצא משה חוצץ נגד גישת הפטליזם האופטימי. ההודעה מראש על גאולת ישראל באה להחדיר את ההכרה באלוקים, הפועל מאחורי ההיסטוריה. "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה… והשבות אל לבבך" (שם א'). ההתבוננות בקורות עמנו, המבורכים והמקוללים כאחת, תוליך להכרה זו, אשר תצמיח את הגאולה.

[מתוך אתר ערכים]