חמישה נערים, חמש סיפורים ושאיפה אחת: להיות בן ישיבה!

החודש הראשון בישיבה: חמישה מבני הישיבה הקדושה 'אחינו' שזה עתה עשו מהפך בחייהם מספרים:

ההחלטה: "התחלתי ללמד בבית הספר שיעורי יהדות והמנהלת זימנה את הורי * ההסתגלות: ללמוד כל היום זה לא קשה כשאתה אוהב את הלימוד * אימת הדין: בראש השנה קובעים מי יהיו החברותות שלי * איחולים לשנה החדשה: חברותא, לימוד תורה, כיבוד הורים * יומן אישי ומרתק! 

"לקראת בר המצווה שלי, שלחו אותי הורי להכין את ההפטרה ואת טעמיה אצל רב בשכונה",מספר כפיר, "הרב לימד אותי את הטעמים ולאחר מכן, לאחר שחלפה הבר מצווה שלי ולא הייתה לי סיבה לפגוש אותו שוב, הרגשתי שמשהו חסר לי. הרגשתי שלא קבלתי מספיק ואני רוצה עוד. חשתי שקשה לי להיפרד מהסביבה הזו אליה נקשרתי. יצרתי שוב קשר עם הרב, באתי שוב לבית הכנסת בו למדנו והציעו לי להישאר לשמוע שיעור במסכת ביצה. אז בעצם התחלתי להתחזק. הלימוד מאוד משך אותי היות ומצאתי בו דברים חדשים. זהו לימוד מאוד מעניין, גדוש בפלפולים, בראיות, כל אחד מביא הוכחה ממקום אחר, מתווכחים, זה גם מפתח מאוד את הראש", כך מספר לנו כפיר, רק בן 14 וכבר בן ישיבה. כפיר גדל בצפון תל אביב, בדיזינגוף ועד לא מכבר, למד בבית הספר התיכון החילוני, עירוני ה'.

"למדתי בתיכון מדרשת הגליל",מספר מיכאל בן החמש עשרה מעפולה "בסמוך לבית הספר היה מעין כולל בו אברכים היו מארגנים שיעורי תורה. האברכים היו לוקחים את הבחורים לשבתות בישיבות וכך גם הגעתי לישיבה הקדושה 'אחינו'".

"כשהייתי ילד, המשפחה שלי עברה מלוד לרחובות. בלוד לא היה לי כל קשר לדת אבל ברחובות, לא רחוק מהיכן שהתגוררתי היה מקום שקראו לו "המקלט". שם היו אברכים שלומדים עם בחורים. חבר שלי ניסה לשכנע אותי להגיע לשם ולמרות שבתחילה, התנגדתי בסופו של דבר התחלתי להגיע באופן קבוע, כשהכול קרה לאט לאט עם הזמן. היינו לומדים שם בסדר קבוע חפץ חיים, גמרא עם עין יעקב, פרקי אבות והרבה ספרי מוסר",מספר נתנאל מרחובות. נתנאל אומנם בן 16 אבל מבחינת השאיפות והבגרות, התנהגותו משדרת – אדם בוגר.

"משכה אותי האהבת ישראל שהייתה ללומדים ב"מקלט"", מספר נתנאל "התאהבתי בלימוד המוסר שהיה שם. הבנתי את האמת, שהכול בחוץ זה בלבולים ודברים לא אמיתיים. כשראיתי את החבר'ה שהיו מסביבי בשכונה, מה נהיה מהם, הבנתי שב"מקלט" זה הדבר האמיתי".

"אף פעם לא הבנתי מהי המשיכה לכל המועדונים ולחיים מהסוג הזה",מוסיף כפיר.

"אין ספק שעדיף להיות בישיבה מאשר במועדונים ובחיים מהסוג הזה. אלו חיים מלאים בטומאה",אומר תומר בן השש עשרה.

שעת צהריים בישיבה הקדושה 'אחינו' שבשכונת הר נוף הירושלמית. למרות שמדובר בשעת ההפסקה בה התלמידים אמורים לנוח מעמל סדר א' ולאסוף כוחות לקראת הלימוד בסדר ב', בית המדרש טעון באווירת לימוד. חברותות כמו גם לומדים בודדים, זרועים להם בספסלי בית המדרש ומנצלים את שעת ההפסקה ללימוד של עוד עמוד, עוד דף, עוד הלכה ומחשבה של מוסר. בני הישיבה אשר התקבצו אל כותלי מקום התורה מכל קצוות השמיים, כאשר בדרך נס הם הצליחו להינצל מתרבות המועדונים, האלימות וכל המרעין בישין, מכירים היטב בחשיבותו של הזמן, זה שהם אמורים לרדוף אחריו ולהדביק את פער שנות ילדותם בו הם בילו בבתי ספר חילוניים.

בחודש בו רבבות בני תורה בכל הארץ שוקדים על לימודם ויודעים שהנה, יום הדין קרב ושעון החול בו נותר לנו ללקט עוד מצווה, עוד הרהור בלימוד, עוד ניצחון על היצר הרע, אוזל לו. השנה הזו היא השנה הראשונה בה הם זוכים להטמיע לתוך תוכם את משמעותו של החודש. בישיבה הקדושה 'אחינו' שבהר נוף בה לומדים בחורים אשר החליטו לוותר במחי יד על כל הבלי העולם הזה אשר היו שרועים לפניהם כתהומה של הגהינם, להיפרד מחייהם הקודמים ולשקוע בעולמה של תורה, עולמה של הישיבה, יש כאלו שכחדשים מקרוב באו, מסתגלים כעת לעולמה של הישיבה.

נתנאל, מיכאל, כפיר, אופיר ותומר, הינם חמישה בחורי חמד שעבורם חודש אלול האחרון ייזכר כל חייהם כחודש היסטורי. באלול תש"ע, זכו חמשת הבחורים להצטרף לספסלי הישיבה הקדושה 'אחינו' בהר נוף, לאחר שפעילותם הברוכה של פעילי – אברכי 'אחינו', הביאה אותם סוף סוף אל צור המחצב, אל הישיבה הקדושה.

 

"אני מודה לקב"ה שהציל אותי"

כאשר בחורים צעירים מעין אלו מחליטים לעזוב את חייהם, הם נאלצים לעבור מעין קריעת ים סוף. החיבוטים הפנימיים בין הנער לבין עצמו כאשר לא די באילו, החברה הסובבת לא אוהדת בלשון המעטה את המהלך כשלרוב, הקושי הגדול הינו מההורים שחוששים מהמהלך.

"ההורים שלי קבלו קשה את ההחלטה לעזוב את בית הספר", אומר אופיר. "בתחילה הם ממש התנגדו ואמרו שהם לא יאפשרו לי את זה. ספרתי להם מה קורה בבית הספר, איך כולם מעשנים ומשתוללים והצלחתי אט אט לשכנע אותם שזה מהלך נכון".

"כשהייתי בבית הספר ברחובות, הייתי מוסר שיעורי תורה בהפסקות. המנהלת קראה להורים שלי ובקשה מהם שאני אפסיק. לשאלתו של אבי, מדוע הדבר מפריע לה והרי עדיף שילמדו בהפסקות ולא יעשנו סיגריות ויתרוצצו בחוסר מעש היא ענתה לו "הוא לא רב והוא לא מוסמך ללמד", מספר נתנאל על פחדיה של מנהלת בית ספר התיכון קציר בו הוא למד לפני שהוא השתלב בישיבה הקדושה 'אחינו'. "הייתי מוסר בהפסקות שיעורים על הספר "נתיבי אור" של הרב ניסים יגן ונערים רבים היו מגיעים לשמוע את השיעור".

"גם כשהיינו אבי ואני בדרך לישיבה, הוא אמר לי "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות? אתה בטוח שזו לא טעות?". ובאמת הקושי הגדול שלי פה בישיבה זה המרחק מההורים ועדיין זה מאוד קשה", אומר נתנאל "אבל למרות הכול, אני מודה לקב"ה שתפס אותי בזמן והציל אותי לפני הסוף המר. אני רוצה להיות קרוב לקב"ה כמה שיותר".

 

 

"הלימוד זה הכי כייף…"

עבור בחור צעיר ששורש גידולו אינו בבית דתי, המעבר לישיבה הינו דרמטי וקשה במיוחד. המעבר מהשכונה בה בלימוד תורה של מספר מועט של שעות יומיות הנער קנה את עולמו הרוחני, הוא נאלץ ל"לנחות" ללימוד של שעות רבות מידי יום ובעצם, לימוד של כל היום.

האם זה מה שציפיתם כשבאתם לישיבה? האם ידעתם שסדר היום שלכם עומד להיות מוקדש ללימוד התורה לחלוטין?

"בבין המצרים הישיבה נפתחה למספר ימים לבחורים מבחוץ ואז ביקרתי בישיבה וראיתי במה מדובר", מספר מיכאל "לכן לא ממש הופתעתי כשבאתי ללמוד בישיבה".

– "מבחינתי, הקושי הגדול הוא בניתוק מההורים. מבחינת השעות, ברחובות התרגלתי ללמוד מספר שעות ברצף אז בעצם הישיבה היא תוספת לצורה שלמדתי אז", אומר נתנאל.

– "אני מאוד אוהב ללמוד וכך אני מצליח להסתדר עם הכמות הגדולה של שעות הלימוד", אומר כפיר.

מהן החוויות הראשונות שלכם בישיבה?