תפילת התלמידים מהמדרשייה מצילה את התינוק מגידול ממאיר

ישראל דחבש:

במהלך השבוע זכינו לראות עין בעין עד כמה גדול כוחה של תפילה, בפרט כמו זו של הבחורים הצעירים בעלי התשובה.

הכל התחיל לפני חודש, כאשר לקרוב משפחתי נולד בן במזל טוב.

בשבוע הרביעי ללידתו, מבחינים ההורים שהתינוק לא מרגיש טוב. יש לו חום, שלשולים והקאות וכו'. אז הולכים לרופא ומקווים שמדובר באלרגיה חולפת. אבל הבדיקות השגרתיות שעורך הרופא על הילד, לא מגלות את הסיבה לחום הגבוה. לרופא לא נותר אלא להפנות את ההורים למיון בבית חולים.

הרופאים בבית החולים איכילוב לא מתמהמהים. סוף סוף מדובר בתינוק בן חודש. אחרי סידרת בדיקות מקיפות, מתגלה הממצא הנורא מכל: לילד יש גידול ממאיר במוח.

ההורים בקושי מצליחים לעכל את הבשורה הקשה, והרופאים מתחילים לתת להם להבין כי חבל לפתח ציפיות בנוגע לעתיד הילד. אין שום דרך טיפול שעשויה להביא לילד מזור. טיפולים כימותרפיים שאולי היו יכולים לשפר את המצב אצל חולה אחר ולהאריך את חייו, לא בנויים עבור תינוקות בני חודש. הדבר היחיד שבכל זאת נשאר לעשות, חוץ מלהתפלל כמובן, זה ניתוח ראש מסוכן, במהלכו ינסו להסיר את הגידול או לפחות חלק גדול ממנו.

בצר להם, פונים אליי ההורים המסכנים שאני אעשה משהו, לעורר רחמי שמים, ואני מארגן מיד קבוצה של 12 חבר'ה בחורים מהמדרשייה, איתם נלך בליל שישי אחרי חצות לקברו של החזון איש בבני ברק, שם נהיה ערים כל הלילה ונגמור את ספר התהילים בתפילה על הילד שהניתוח יצליח ושהוא יבריא. הבחורים מקבלים מראש 100 ₪ כל אחד, מהורי התינוק, כתשלום על טרחתם, ובמקום לשלשל את הכסף לכיס, הולכים הצדיקים האלה ותורמים אותו לגמ"ח שכונתי ברמת גן שמחלק סלי מזון לנזקקים פעם בשבוע.

מגיע ליל שישי, ואנחנו נדחסים במכוניתי בת שבעת המקומות, בדרך לבני ברק. הלכנו לקבר והתחלנו לומר תהילים. עוד פרק ועוד פרק. מתברר שהמשימה בכלל לא קלה. הבחורים שבאו ממשפחות חילוניות למהדרין התקשו בקריאת הטקסטים הלא מוכרים, פסוקי התהילים. אני מדרבן אותם שימשיכו לעשות עוד קצת מאמץ, בשביל להציל את הילד החולה, ובין לבין אנחנו נעצרים לשיר ביחד או לרקוד בהתלהבות שלא היתה מביישת צדיקים וגדולים. ואני עומד מהצד ושואל את עצמי מאיפה הם לוקחים את המסירות הזו.

אחרי שאנו מסיימים ליל שימורים, אנו נפרדים מהקבר, לא לפני שכל אחד מהחברים מקבל על עצמו איזו קבלה טובה שתוסיף זכויות לרפואת הילד. זה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, השני לשמור שבת, השלישי ללבוש ציצית, וכך הלאה.

שלחתי אותם במוניות הביתה, בידיעה עמוקה שמכאן חייבת לבוא ישועה.

למחרת אני מתבשר שהניתוח עבר בהצלחה, הווי אומר שהצליחו להסיר 30 אחוזים מהגידול, כל זאת מבלי לפגוע במקומות רגישים במוח שעלולים היו להביא לשיתוק. אבל 70 אחוזים מהגידול עדיין ישנם, וכנגדם אין מה לעשות, חוץ מלהתפלל.

הרופאים ממשיכים להכין את ההורים לקראת הגרוע מכל, ומגדילים לעשות וקובעים לוחות זמנים עד מתי לדעתם הילד יוכל להמשיך ולהתקיים. "כל יום נוסף של חיים, הוא מתנה מהשמים" שיננו באוזני ההורים.

הימים חולפים והתברר שההורים מקבלים הרבה מתנות מהשמים. הילד המשיך להתקיים, גם לאחר תאריכי הפטירה הצפויים שקבעו הרופאים הכי אופטימיים…

למקום מוזעק פרופסור בינלאומי, שיסביר "מהיכן ירק זה חי" בניגוד לכל התחזיות. הפרופסור שולח את התינוק לסבב בדיקות חוזר, וכשמגיעים התשובות, הוא נפנה להשוות בין התוצאות הישנות לאלו החדשות. הבדיקות הקודמות מראות שהראש נגוע מאוד, והילד חסר סיכוי לחלוטין, והבדיקות החדשות מראות שהראש… נקי לחלוטין. רגע, מה קורה פה? זו חייבת להיות טעות!

הפרופסור היה בהלם, הרופאים היו בהלם וההורים היו בהלם. בכזה נס לא נתקלים כל יום. נס שנזקף לתפילתם של בעלי תשובה אמיתיים – הבחורים מהמדרשייה, שבמקום שהם עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. "החזון איש לקח על עצמו את המחלה…" הפטיר אחד הרבנים ששמע את הסיפור המרגש.