אימא שלא מתייאשת

אימא יהודיה לא מתייאשת לעולם, זו תכונתה וזה אופייה של האם היהודיה.

היא אינה מתייאשת, גם כאשר כולם אומרים שכלו כל הקיצים. גם כאשר נראה לה עצמה שאין כל תקוה ותוחלת, אין היא זונחת ונוטשת את המערכה. היא מתמודדת עד לרגע האחרון עם כל המטלות האימהיות שלה, באמונה, במסירות, באחריות ובלב חם של אימא יהודיה.

זה טיבעה של האם היהודיה, באשר היא איננה רואה את ההשתדלות כאמצעי, אלא כמטרה. עליה להשתדל ככל יכולתה למלא את חובתה כלפי ילדיה.

עבורה, אין מדובר כלל בחובה אלא בזכות, זכות עצומה להוביל ולהצעיד את ילדיה בדרך החיים מבחינה גשמית וכמובן מבחינה רוחנית. להובילם אל חוף מבטחים, אל הייעוד הרוחני ואל השלימות של עמל היהודי עלי אדמות.

הנה, הגר, בת למשפחת חם, שלא עודנה בהרגלי האם היהודיה – על אף היותה בבית אברהם אבינו. אינה יודעת ומכירה את אופי האם היהודיה, היא אינה עומדת במטלות שעליה לבצע כאם ובורחת מההתמודדות. היא בורחת מהחינוך של בנה ישמעאל, היא אינה משקיעה בחינוכו ומניחה לו לגדול ב"רחוב", על כל השפעותיו ההרסניות. היא מביאה אותו למצב שבו הוא מקלקל את חינוכו הטוב של יצחק, עד שאימו – שרה – האם היהודיה, נוטלת את האחריות ואת חובתה המוסרית כלפי ילדה ומבקשת מאברהם אבינו שיגרש את "בן האמה", כאשר ברור הדבר שגירושין אלו כוללים את הבן עם אימו.

בפרשה הנקראת בראש השנה, מסביר רש"ר הירש את טעותה של הגר בגישתה לילדה, כאשר היא משליכה אותו אל אחד השיחים ויושבת מרחוק, באומרה שלא תשמע את קול הילד ולא תיראה במותו:

"כל התנהגותה של הגר, אופיינית ביותר, ומציינת את הטבע של בת חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תיטוש את ילדה, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה.

הנוטש ילד באפס מעשה מפני שאין בכוחו לראות בייסוריו, אינו פועל מתוך רחמים. זוהי אנוכיות אכזרית של נפש אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור קומה אנושי, יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה ממנו את הכאב שבליבו, ומדריכה את ידו להושיט עזרה וסיוע, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו.

מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק : ה' שמע את קול הנער, ולא קולה של הגר, כי זעקתו של אדם היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה אינה מגיעה עד לכסא הכבוד.

ולא עוד אלא : "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" ואחת היה לה היכן יפול, ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב, במידה כזאת לא תשלח אם מזרע אברהם כל רסן במעמד שכזה…"

מסתבר כי הורים אשר איבדו תקווה בבנם מכל סיבה שהיא, הן בדברים הנוגעים אל הגוף והן בדברים הנוגעים אל הנשמה, הן במחלות קשות ל"ע והן בבעיות חינוכיות, קשיי למידה, התנהגות, או כל בעיה אחרת. כאשר התקווה נאבדה ובעקבותיה גם התנהגות ההורים כלפי בנם הייתה התנהגות של ייאוש ושל השתמטות מהמחויבות ההורית כלפי הילד, לא היה סיכוי לריפוי המצב. אולם אלו הדבקים במטרה, אלו אשר לא הניחו ולא הזניחו לא איבדו קשר עם הילד וחיכו בכל רגע לשינוי, לא אמרו "ניסינו כבר הכל", לא אמרו "אין יותר מה לעשות", אלא השקיעו עוד ועוד מחשבה ומעשה על מנת להביא להתקדמות, ראו ישועה גדולה.

הפיתרון הופיע בבת אחת וצץ מאיזשהי פינה נסתרת שכלל לא חשבו עליה. כי היגיעה וההשתדלות מולידים את הפיתרון.

רש"ר הירש מחדש לנו חידוש נוסף באומרו כי גם תפילה נשמעת טוב יותר כאשר היא מלווה בהשתדלות, אולם תפילת האדם האנוכי אשר אינו משקיע כלום למען הפתרון, אינה נשמעת.

לעולם אסור להתייאש, גם משום שהייאוש משדר לילד את הנוסחה לחיים. מתאמצים קצת ו…מתייאשים. אם נוכיח לילדינו כי אין מושג של ייאוש בעולם, אין מושג של נטישה, ילמדו גם הם דרך זו וירכשו אותה לחייהם. ילמדו כי ההשתדלות והמאמץ הבלתי פוסק היא דרכו של היהודי. וכאשר משקיעים ולא מתייאשים, או אז צץ הפיתרון כאמור – וכפי שמסביר בהמשך רש"ר הירש:

"כבר שמע אלוקים אל קול בנך באשר הוא שם – אילו בטחת בה' ולא השלכת את בנך באותו מקום, כי אם הנחת אותו שם, אילולי היית יושבת מנגד אלא נשארת על ידו כיאה לאם הבנים, כי עתה כבר ראית את באר המים המצילים באותו מקום באשר הוא שם".

יתכן, שכל זה מתקשר היטב עם מועד הקריאה, ימי ראש השנה. בכל ספרי המוסר מוזכר כי אין כמידת בשר ודם מידתו של הקב"ה. ביום הדין, כאשר בנוהג שבעולם שכל אדם ירעד ויפחד מאימת הדין, יוצאים אנו בבגדי חג וסמוכים ובטוחים כי יוציא ה' לאור את דיננו. אילו היה כל אדם עושה את חשבון נפשו, בוודאי היה נופל לייאוש מוחלט ולחוסר מעש בעניינו האישי. אך אנו, בטבע היהודי הטבוע בנו, משוכנעים כי ע"י השתדלות ותשובה יכפר לנו ה' על כל חטאינו ויכתבינו ויחתמינו לשנה טובה ולחיים טובים וארוכים.
שנה טובה !