עשרה ימים אחרים

"אדון הסליחות" וקול תקיעת השופר מחרידים את הלבבות, ערב ובוקר, קוראים אלול בקול רם ונישא בכל עדה וקהילה. והנשמה, גם היא חשה מרגישה, איש איש לפי דרגתו מרגיש את המשבים הקלילים, היום המתקצר, ויום הדין ממשמש ובא.

 

גם במשך ימי השנה כולה, יש את אותם ששמים לב אל הנשמה, והאחרים, שקולטים את כל המעגלים מסביב, רק לא את הנקודה הרוחנית שבכל דבר.

 

התופעה חוזרת על עצמה באין ספור וריאציות, כאשר נהרגו בערש"ק רח"ל אב ובנו באזור חברון, התחלקו המתעניינים לקבוצות. אלו שכאבו את הנפגעים, ומחליטים לפעול משהו ברובד הרוחני, עוד קצת תורה, תפילה ומעשים טובים. ויש את "המנתחים", פיגוע או תאונה? קשור להכרזה או לא? יהיה תג מחיר?

 

אלו הם המילים שמשמשים אותם בעירבוביה כשאליהם מצטרפים גם תיאורים שונים, באיזו שעה זה קרה? תן עדכון על מצב הנפגעים? ושאר שאלות ותהיות משונות ומיותרות שאין בינם לבין העשייה הרוחנית דבר וחצי דבר.

 

 

"כי יש בלב דעה מחכמת יושב קדם נטועה" כותב ה"אבן עזרא", "כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלוקיו הוא שכלו".

 

מילים אלו בהקדמתו לתורה יכולים לשמש מנוף ללבטים כל כך גדולים התוקפים מדי פעם כל אחד ואחת ברגעים שהנשמה צועקת ודורשת את שלה, ומסתפקת לרוב במעט שבמעט, מין דמי לא יחרץ המשתיקים את ה"תביעות" הרוחניות שבלב.

 

"האבן עזרא" במילותיו המופלאות מלמד דבר פשוט וקל, האדם, כל אדם, נחון בבינה מתת עליון, והיא המלאך המקשר בינו לבין בוראו.

 

במילים פשוטות יותר ניתן לומר, שכל אחד לו רק יחשוב נכון עם השכל שיש לו, ידע היטב מה עליו לעשות עם עצמו, מה מוטל עליו, ומה יכול להוציא אותו מקשיים רוחניים, מדכדוך או מסתם עצלות מבלבלת. ובכלל, מה יכול לקדם אותו ולהפוך אותו לאדם מאושר יותר, רוחני יותר.

 

"מה עלינו לעשות"? שואלים רבים, אך גם התשובה הזו נמצאת בתוכנו, כפי שהיא כתובה בספרו של רבנו תם ב"ספר הישר".

 

שם, כותב נכדו של רש"י הקדוש, כי כל אדם, כל אחד ממש, יודע בעצמו מהן הבעיות הרוחניות שלו. הוא יודע בדיוק באיזו דרגה הוא נמצא ומה עליו לתקן, רק נפעיל את השכל, לפתע נגלה בדיוק מה יש בנו ומה חסר, מה צריך לתקן ומה כבר עשוי מאליו.

 

כעת, בהכנה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, זהו הזמן המתאים. מתאים להתחיל ולהפעיל את השכל שיש לנו, שכל שמופנה כל היום לכל כך הרבה פעולות, בלב עצמו, וסביב- במשפחה, בחברה, בלימודים, בעבודה, בבית ובין חברים ושכנים. זוהי אות החכמה מופלאה שכולנו ניחנו בה, כעת הזמן להפנות אותה סוף סוף לכיוון הנכון, לחשוב במה אפשר להתקדם ולהשתפר, כיצד ניתן להיות קרובים יותר לבורא עולם, ולקבל מרוב טובו, כי אכן "יש דעה בלב מחכמת", כלשונו של האבן עזרא, "יושב קדם נטעה", בורא עולם הוא ששמה בקרבנו.

 

 

כעת, ערב יום הדין, לפני המתנה הגדולה, עשרה ימים שניתנו לנו, ניתנו במתנה. עם טיפ טיפה מחשבה, קצת יותר הפעלה של המוח וממנו אל הלב, יתפסו כל המאורעות שבתוכנו "גודל טבעי". ואנו נוכל להרגיש את עצמנו טובים יותר, מוכנים יותר, טהורים יותר ומתפללים לשנה טובה יותר.

 

עשרה ימים, שיכולים לעבור ברעיונות שווא, להתרכז בדאגה הנודדת בין האו"ם לשמום וממשיכה ברגזון על נתניהו. שעות מבוזבזות של חשיבה על הדבש, התפוח, ראש הכבש ומחירו של הרוביא. שיחה של חול, על סלסוליו של החזן והצלחותיו של בעל התוקע, והמריבה השנתית הקבועה, מי קנה את המפטיר. ובין לבין קצת להיעלב, לשמור טינה, להתמרמר. הם, העשרה ימים מופלאים, יכולים לסבוב סביב המעדן הממותק, או כמויות המרק שנשאר. או לא.

 

עשרה ימים שיכולים להיות עמוסים בקנאות קטנות, צרות עין מלווה, חוסר של פרגון אמיתי, וקצת דיבורים, כאלה מעודנים, לא ממש אבל כאילו, קיטורים על כולם. אנחנו, הכל מבינים…

 

עשרה ימים שיכולים להיות לקטנטנים, רגילים ככל הימים, "קחו קצת פקל'ך, רק תשבו בשקט!", והגערה הנצחית: "עןד פעם שכחת להביא מגבת ל'כורעים'???"

 

ומאידך, עשרה ימים, שיכולים להיות מנותקים, גבוהים, נישאים מעל כל חיי היום יום. עשרה ימים הרגליים כמו מאליהם נישאות טפח ויותר מעל פני הקרקע, והשלווה המתלווה אליהם מאירה את הנשמה. עשרה ימים בהם אפשר למחוק את העוולות, הרעות, הקנאה, התאווה, הכבוד, ואת העצלות, זו של חמור גרם. להשתחרר, לעלות גבוה מעל גבוה. כשהדיבור אחר, ההילוך, החיוך, נועם השיחה בבית ובכל מקום.

 

עשרה ימים עד שיעיד עליו, עלינו, יודע תעלומות. ובהם נהיה פשוט יותר טובים, ללא שום כוונות סרק. פשוט טובים יותר, קרובים יותר לקל עליון.

 

ולשנה טובה ומתוקה.