מאפילה לאור גדול

הדרך אותה התוו חכמינו לצאת מהחושך והבלבול ולמצוא את האור

 

חושך, עלטה מוחלטת, דממה. הריבוע הקטן והצפוף בו הוא עמד היה נראה מאיים מתמיד. אף רעיון כיצד להשתחרר מהמקום הזה לא עלה במוחו. הפחד החל לזרום בעורקיו, לא נותר לו אלא לקוות כי מישהו מהעולם שבחוץ ישגיח בהיעדרותו וינסה לחלץ אותו כשהוא עדיין חי…

 

ואז… קול נשמע אליו מבעד לעלטה, "מדוע נכנסת לכאן" שאל הקול.

 

("מישהו נחלץ לעזרתי" עברה המחשבה בראשו). "רק רציתי לעלות" הוא ענה.

 

"אז איך זה שאתה עדיין כאן" המשיך ושאל הדובר.

 

"לא יודע, זה פשוט לא עולה" הוא ענה.

 

"ניסית את כל האפשרויות"?

 

"נדמה לי שכן".

 

"אתה בטוח"?

 

"כן".

 

"אולי אתה מצליח לראות בחושך את הלחצנים שמשמאלך"?

 

לראות הוא לא הצליח, אבל לחוש אותם כן. "אני לידם" הוא ענה.

 

"לחצת עליהם קודם"?

 

"לא" הוא ענה בהחלטיות. ("רק שלא יגיד שלחצתי והרסתי משהו"… חשב).

 

"תבין! במעלית, אם לא לוחצים על הלחצנים ובוחרים קומה, לא עולים! אתה אמנם בתוך המעלית, אבל כל עוד לא תלחץ, תישאר בחושך, סגור וללא אויר לנשימה".

 

הוא אכן לחץ על אחד הלחצנים והמעלית נעה במהירות לעבר הקומה הרצויה. כך הוא נחלץ מהמבוך בו היה.

 

אירועי הכפרי התמים בפעם הראשונה בחייו בה נסע במעלית, יכולים להשכיל וללמד אותנו את המסר החשוב והמועיל שבידינו להפיק ביחס לחודש אלול – חודש התשובה, הרחמים והסליחות.

 

לעיתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים דרך, עלייה ומשמעות. רוצים מאוד להגיע כבר אל היעד הרצוי שבו נחיה במנוחה, שלווים עם עצמנו ובטוחים בצדקת דרכנו. אנחנו מעוניינים להיות במקום הגבוה עליו אנו חולמים, מנסים כל מיני דרכים ומשתדלים בכל מיני אופנים.

 

הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, מדבר על המבוכה בה שרוי כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, כאשר הוא מעוניין להתקרב ולהתחזק ובבת אחת הוא מוצא את עצמו במאבקים מרים ומתישים עם העולם ועם עצמו, עד שלעיתים הוא נבוך, אינו מוצא את הדרך ומאבד את הכיוון.

 

הוא מדמה זאת ל "גן המבוך" – הגן אותו היה מנהג המלכים והשרים לבנות לעצמם בימים עברו לצורך שעשוע, בו היה מבוך ארוך ומפותל, עם דרכים רבות ושונות, כשהמטרה הייתה להצליח ללכת בדרך הנכונה, הדרך שמובילה ליציאה מהמבוך.

 

האדם שנמצא במבוך, אינו יכול לראות את התמונה הכוללת, התמונה האווירית. הוא רואה רק את מה שלפניו – שדרות ארוכות מפותלות ומבלבלות של עצים בלתי נגמרים. אבל אם יבוא מישהו שעשה כבר את המבוך, או שעומד כעת למעלה, רואה את המכלול כולו ומזהה את הדרך הנכונה ויכוון אותו לבחור בדרך הנכונה, ברור כי בקלות הוא יצליח.

 

כך, הוא אומר, האדם השרוי בחשכה, במבוכה ובבלבול, אינו יכול לראות את התמונה הכוללת, הוא אינו יכול לזהות מה עליו לעשות ולאן עליו לפנות כדי להצליח לכבוש את המטרה שהציב לעצמו.

 

אבל אם יבוא מישהו, שכבר עשה את הדרך, מכיר אותה היטב וכעת הוא רואה אותה מלמעלה, מבחין בבירור בדרך ויסביר לו מהי, בקלות הוא יוכל להצליח.

 

האם קיים מישהו כזה?

 

כן. הוא כותב. חכמינו זיכרונם לברכה.

 

מה הם אמרו? כיצד הם הנחו אותנו לעבור את המבוך?

 

על כך, מצטט הרמח"ל מאמר חז"ל מתוך התלמוד הבבלי: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם. הפסד מצווה כנגד שכרה. שכר עבירה כנגד הפסדה".

 

באים חכמינו, "המושלים ביצרם" ומדברים אלינו, כולנו, השרויים בחשכה ומחפשים את הדרך. בואו ותעשו את מה שצריך, כדי למצוא אותה. מה? לחשב חשבונו של עולם. על האדם לא להסתפק בהצבת מטרות לעצמו, אלא עליו לחיות עם חישוב ובדיקה עצמית – מיהו, מה הוא, מהם הדברים מהם ירוויח ומהם הדברים שמהם יפסיד. רק כך, תצאו מהמבוך אומרים חכמינו.

 

אם אתה חפץ בליבך בהתחזקות, בהתקרבות להשם יתברך ולתורתו, שב עם עצמך וחשוב: מהם הדברים שיסייעו לי להגיע לשם? מה לדעתי עלי לעשות כדי להצליח במטרה?

 

זהו הלחצן שמפעיל את המעלית העצומה והגדולה הזו. המעלית שמסוגלת להעלות ולרומם אותנו לגבהים רוחניים נפלאים, אך עדיין חייבים לכוון אותה, כדי שבאמת נגיע למחוז חפצינו ולא ניתקע בחושך.

 

חודש אלול הגיע לפתחינו. וכמו מים קרים לנפש עייפה בחום המדבר הכבד, מתקבל אצלנו עם סגולותיו הרבות לעלייה, להתחזקות ולהתקרבות. אבל חשוב לזכור: עלינו לעשות משהו. לא מספיק להיכנס למעלית, צריך ללחוץ על הלחצן. צריך לכוון אותה אל היעד. לא מספיק להיכנס אל חודש אלול, צריך לכוון את עצמינו למקום הנכון. צריך להצליח לזהות את הלחצנים ועל ידם להגיע אל מחוז חפצינו.

 

בהצלחה!