הרגשתי חופשי לדמוע..

  

אליעזר היון, העיתונאי ומחבר הספר הספר "אכילת קדשים" – נזכר בחודש אלול הראשון שלו כבן ישיבה.

בכל שנה כשמכריזים בבית הכנסת ומברכים את חודש אלול אני מפליג בזיכרונותיי שני עשורים לאחור, עת נכנסתי ללמוד בישיבה. נער ככל הנערים הייתי, נרגש כמו כולם התחלתי את חוק לימודי בישיבת "עטרת ישראל". בליל שבת נהוג היה כי בני הישיבה מתאספים בביתו של ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, ושרים מזמירות השבת יחד עם שירי הימים הנוראים, רגע השיא היה כמובן דברי התורה שנאמרו על ידי ראש הישיבה.

עד היום אני זוכר איך בעיצומה של השירה רווית הרגש עת בקשנו בשיר "השיבנו ד' אליך ונשובה", כבו האורות… בחסות החשיכה שקענו איש איש בחשבון נפשו….

ראש הישיבה תיאר לנו לאור צליליות נרות השבת ההולכים וכבים את דמותה של חנה, אמו של שמואל הנביא, בשפתו הציורית הוא סיפר לנו את סיפור עקרותה של חנה כיצד כמהה לילד משלה. בחסות החשיכה הרגשנו חופשיים לדמוע בתפילתה של חנה…

וכך בקשה חנה: "כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עינים לראות אוזנים לשמוע, רגליים להלוך, דדים להניק בהם. דדים הללו שנתת על ליבי למה, לא להניק. תן לי בן ואניק."- – – –

חנה מלמדת אותנו, כי לא לשווא ניתנו לנו כישורים, תכונות ויכולות, עלינו לנצלם! הקב"ה חנן אותנו בדעת, חובה עלינו לנצל את הפוטנציאל החבוי בנו- – -.

יצאתי מאותו ערב בהבנה חדשה על חובתו של בן תורה – לנצל את הפוטנציאל הגלום בנו עד שנהיה כולנו תלמידי חכמים גדולי ישראל!