הרכבת ששועטת

  
 

רכבת החיים שועטת במרוצה.

 

גלגליה נעים על פסי השגרה וההרגל.

 

קרונותיה עמוסים בחיי היום יום הרוחניים והגשמיים, חינוך, בריאות, פרנסה ילדים וכל צרכי האדם.

 

המהירות והמרוצה משכיחים מנוסעיה כי הקרונות אינם אלא גוף דומם שאינו יכול לזוז ללא משיכת מנוע הקטר.

 

היושב בקרונות האחוריים ואינו מודע לפעולת הקטר,  סבור כי זה אך "טבעי ופשוט" כי הקרון בו יושב יגיע למחוז חפצו. פסי ההרגל והשגרה עליהם שועטת הרכבת דורסים על ידיעה פשוטה זו כי תנועת הקרונות אינה פשוטה כלל ותלויה ב"חסדי" הקטר המוביל.

 

-עד התקלה הראשונה.

 

כל זמן שהכל הולך כשורה, אדם קם משנתו וכולם בריאים ושלמים, יש לו כל מה שצריך וחייו "זורמים", אינו חושב כי יש מי שמוביל את חיי היום יום שלו, "הוא מסודר". הקרון שלו נוסע מאליו…- עד התקלה הראשונה רח"ל. אז לפתע נזכר האדם כי יש מנהיג לבירה, הקרון שוב אינו נוסע לבד, יש מי שמושך את הקרון בו הוא נוסע…

 

בשביל שיזכה אדם ש"קרונו" ימשיך לנסוע, בשביל שקרונו יגיע למחוז חפצו, עליו להתפלל ולבקש רחמים. ללא תפילה ובקשה ידע גם אליעזר עבד אברהם כי לא ימצא אשה המיועדת ליצחק. למרות שהיה בשליחות אבי האומה וזה הוא רצון ד' המוחלט, ללא תפילה שום דבר לא זז לבד!

 

לא צריך להמתין לתקלות. לא צריך לחכות למצוקה בשביל להתפלל ולבקש. התפילה הראויה והמחוייבת היא זו שמשעבד אדם את עצמו ו"יכולתו" לבורא עולם, ואינו מייחס שום כח או יכולת לעצמו.