בין הר גריזים להר עיבל

ביום שבו עבר עם ישראל את הירדן בהנהגת יהושע בן נון, ניתנה להם מצווה מיוחדת שהיה עליהם לקיים עם הכנסם לארץ ישראל:

"והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוך היום בהר עיבל… ובנית שם מזבח לה' אלוקיך… והעלית עליו עולות לה' אלוקיך, וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוקיך… אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן…" (דברים כ"ז, ב'-י"ב).

במעמד זה ביקשה התורה להנחיל לעם ישראל עיקרון בסיסי שאמור להנחותם לאורך כל הימים. הברכה על ההר מזה והקללה על ההר שמנגד הבהירו כי קיימת הבחנה מדוייקת בין הטוב לרע. הגיא שבין שני ההרים היווה כעין הכרזה שאין מקום לטשטוש כלשהו. הסרת הגבולות בין טוב לרע היא האויב הגדול של האנושות.

בהקשר לכך מציינים את המפגש הגורלי שהתרחש בשעתו בין יעקב לבין שרו של עשו. באפלת הלילה, בטרם עלות השחר, ניתן כח מסויים לשרו של עשו, והוא ניסה להאבק ביעקב אבינו, עמוד האמת. כשביקש יעקב מהמלאך: "הגידה נא שמך" (בראשית ל"ב, ל'), היתה התשובה: "למה זה תשאל לשמי?" אל תשאל שאלות רבות. כוחו של עשו נובע מערפול ומטשטוש. הבהירות מאיימת על עצם קיומו. ואמנם, בעת שעלה עמוד השחר, הוא ביקש מיעקב שישלחנו. האור והבהירות הם האויבים העיקריים של עשו ושל עושי דברו.

נגד סכנת הערפול יוצאת התורה חוצץ: "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל".

בתווך, בין ההרים, עמדו הכהנים, הלויים וארון הברית. בכך נרמז לאדם טיב תפקידו בעולם. תמיד ניצב האדם בתווך בין הקללה לברכה. עליו לבחור את דרכו בחיים לנוכח קיומם של שני צדדים אלו. המאפיין הראשי של המין האנושי הוא יכולתו וגם חובתו לבחור את דרכו. על האדם לפעול על פי שיקול דעתו ולא להיסחף אחר כח הזרימה של מניעים תאוותניים. בנקודה זו באה לידי ביטוי ייחודיותו של האדם על פני יתר ברואי תבל.

חשוב לציין ולהדגיש: גם זה הנרתע מכובד האחריות, ביודעו שבחירתו עשויה לחרוץ את גורלו, והוא מחליט שלא להחליט, לאמיתו של דבר, הוא כבר בחר את דרכו בחיים. כוחות גופו יעשו את שלהם וישלטו עליו. החל מאותה שעה שבה וויתר האדם על עליונותו כאדם, הוא מסור לחלוטין בידי יצריו ודחפיו, שעקרונית אין בינם לבין יצרי הבהמה ולא כלום.

מצד שני, בחירה זו מוטלת על האדם כל עוד נשמת רוח חיים באפיו. גם אם חטא האדם ובחר ברע, הוא אינו אבוד, ועדיין הוא מסוגל לבחור בטוב, לשוב מחטאיו, ואפילו להפוך באמצעות התשובה את חטאיו לזכויות. אולם המאבק הינו תמידי ובלתי פוסק. גם אם נהג האדם בתבונה ובחר בטוב, עדיין אין הוא רשאי לשקוט על שמריו ולנוח על זרי הדפנה. חז"ל לימדונו כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ההתמודדות נמשכת גם אצל אדם רוחני, אם כי היא מתרחשת בנקודה גבוהה יותר מאשר בעבר.

האדם, נזר הבריאה, מצוי בתוככי מלחמה תמידית. מוטל עליו לנצח, להבקיע את ביצורי האוייב ולהתקדם תמיד הלאה במסע ניצחון מול חיילות היצר המעוניינים למגרו.
 

[מתוך אתר ערכים]