מצות ביכורים

הגדל

התבונן נא מסביב, בדמות החברה. האזן לקינות העולות מארבע פינות העולם. הקשב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים חסרי תקנה.

לפעמים מתגנבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים, אל החיים שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו רק חלומות קצרים ביותר, אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה מוכרת ועתיקה, עתיקה מאד.

היהודי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. בימים ההם, בטרם הספיק לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם. לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקיה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.

לאמצעי זה קוראים... ביכורים.

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא" (דברים כ"ו, א'-ב').

אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. הוא חש בלבו המתרחב את גאוות הקנין והרכוש, ועז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.

זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת, ה"הפסד" זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.

לאחר השלב הראשון, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עמהם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו, נשא נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו שלו עצמו .

יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" (שם ג').... "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (שם י').

"באתי", אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא "אבותי באו", אלא - "באתי". לא על "נחלת אבות" דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי , כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.

נאום, אשר אם נישא בכוונת הלב, דוחה כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה ברגש של הכרת תודה עמוקה, ואז: "והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך" (שם י'-י"א).

כך עמד כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ, תוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.

מיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו? געגועים. אך בהם עצמם טמון קורטוב מן המרפא.

[מתוך אתר 'ערכים']

עבור לתוכן העמוד