כולנו רוצחים

בסך הכל מה קרה? אדם אחד בודד נהרג. נו, אז מה? עובדה מצערת! אך, ראו נא את "החגיגה" הגדולה שהפרשה עורכת סביב מותו של זה:

"כי ימצא חלל… נופל בשדה, לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר… והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן… וערפו שם את העגלה בנחל… וכל זקני העיר ההיא, הקרובים אל החלל, ירחצו ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כ"א, א'-ו') .

ההרוג שנמצא היה אלמוני. הרוצח נעלם ולא הותיר אחריו עקבות כלשהם. והנה, בטרם הוטלה חקירת הרצח על המשטרה, לפני שקראו ל"חברה קדישא" שתנהג כבוד בנרצח ותקברנו, ציפו הכל להופעתם של ה זקנים, חברי בית הדין העליון, שמקום מושבו בירושלים. בהחלט יתכן שהגופה נמצאה במרחק ימים רבים מירושלים. בכל זאת השהו את קבורתה עד בוא משלחת החכמים המכובדת. תפקידה היה למדוד את המרחק "ממקום שהחלל שוכב" אל העיר הקרובה ביותר.

אנו מניחים שבמשך כל ימי המדידה עלתה ההתרגשות בלב תושבי האיזור. הכל חיכו לראות, כיצד יפול דבר. עצם מעשה המדידה, אשר בוצע בפרהסיה על ידי בחירי האומה, יצר אפקט מחנך, שהדהד בעוצמה ואמר: אין הריגתו של אדם ענין של מה בכך. שיגרת החיים מוכרחה להיפסק, עד שיתלבנו הדברים. רעיון זה, אם נקלט בלבבות, היוה מחסום יעיל מפני היווצרות אדישות אפשרית, העלולה לסתום את עורקי הלב האנושי.

העיר הקרובה נמצאה. זקני עיר זו ומכובדיה, כמייצגיה הטבעיים של אוכלוסיית העיר כולה, נוטלים עגלת בקר, מורידים אותה אל "נחל איתן" (שלא נעבד) ועורפים שם את ראשה.

עגלה? מדוע?!

"אמר הקב"ה: תבוא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות, ותיערף במקום, שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו לעשות פירות" (רש"י, על פי התלמוד) .

ההרוג מת טרם זמנו. מותו גדע את פועלו עלי אדמות. עשייתו הברוכה והחיובית, כאדם בחברתו האנושית, אבדה לעד. מעשה העריפה מחדיר תחושה זו של בטרם עת, ללבות הרואים והשומעים.

עתה, מתקרב הטקס אל שיאו. כל זקני העיר "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'" (שם, ו'-ז') .

האם הזקנים המכובדים הללו, שכל חייהם קודש לחיי רוח תוך קיום תורה ומצוות, אנשים, שלא פגעו מימיהם אפילו בזבוב, חשודים פתאום ברצח? מה מקום להכרזה זו לעיני כל בני עירם?

"אלא, שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה" (שם) .

אם פטרנו את האדם בלא שהענקנו לו אמצעי ביטחון ראויים לשמם, אם לא האכלנוהו כדבעי, אם לא דאגנו למחסורו, בהתאם לתנאי המקום, קולר מותו תלוי בנו.

מושג שפיכות דמים התרחב באותם רגעים, וזכה למימד מחריד. הבריות למדו מה פירושה של המילה אחריות. הכירו שאין היא חלה רק על מי שהרגו בפועל, כי אם על החברה כולה, אם נהגה בהיסח הדעת, באדישות ובלא שימת לב, הרואה את הנולד.