אז מה היה שם במצרים?

210 שנות עבדות

הסיפור האמיתי על גורלם של העם היהודי בארץ מצרים, התחיל הרבה לפני הירידה הפיזית שלהם לשם, שנים לפני תחילת השהיה מרצון שהפכה במהלך הזמן להחזקה בכפייה. מאות שנים קודם, כשאלוקים בישר לאברהם אבינו על בחירתו בו ובצאצאיו לתפקיד העם הנבחר, הוא הודיע לו כי בדרך לשם הם ייאלצו לעבור מסכת ייסורים לא פשוטה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". ואכן, ההבטחה קוימה במלואה. היהודים גלו לארץ לא להם – ארץ מצרים, שם הם עבדו וספגו עינויים קשים. ורק פרט אחד ומשמעותי השתנה – ארבע מאות השנים חושבו באופן מקל, כך שהם חיו במצרים בפועל "רק" 210 שנים כשבסיומם הגיע החלק השני של ההבטחה – "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".

 

"פיתום", "רעמסס" ועוד גזירות מפיו של פרעה
מעט היסטוריה: היהודי הראשון ש"נחת" במצרים היה לא אחר מאשר יוסף בנו של יעקב שהתגלגל לשם בסיפור מכירתו המפורסם. את שנות שירותו בבית פוטיפר סיים יוסף בבית הכלא ומשם דרך פתרון חלומותיו של פרעה הגיע לתפקיד הרם במצרים – משנה למלך, כאשר כפי שתיאר זאת פרעה עצמו – "רק הכסא אגדל ממך". כמשנה למלך היה אחראי יוסף לכלכלה המצרית בשבע שנות הרעב שלה כשבמהלכם, כאשר גם אל הארצות הסמוכות ובכללם ארץ ישראל הגיע הרעב, הצטרפו אליו גם משפחתו שהייתה אז כל העם היהודי – יעקב בניו ומשפחתו סה"כ 70 נפשות. את מגוריהם במצרים הם התחילו ברגל ימין ובהרבה כבוד, הבעיה התחילה כאשר הדור הראשון- יעקב יוסף ושאר האחים – מתו.

 

מלך חדש, גזירות חדשות
העם היהודי כבר השתקע במצרים והתחיל להתרגל למגורים בה, אלא שאז קם מלך חדש, גם הוא מכונה פרעה ושינה את היחס לו הם זכו מן הקצה אל הקצה. אם עד היום היוקרה בתפקידו של יוסף שיחקה לטובת כלל העם היהודי, כאשר יוסף מת ופועלו החל להישכח, יחס הכבוד עבר והתחילה תקופת השעבוד. פרעה רצה לאבד את העם היהודי. הדרך בה הוא עשה זאת הייתה בת כמה חלקים. את הגברים העביד פרעה בעבודות פרך. את הילדים ציווה להטביע ביאור והגזירות ורעיונות העבדות עלו והתפתחו מיום ליום, כך, במשך מאות שנים, עד שהם, למרות הקושי הגדול, די התרגלו והתייאשו. עד ש…

 

עם ישראל שכח, אבל אלוקים דווקא זכר!
עם ישראל, שלמרות גזירותיו של פרעה גדל ומנה כבר מאות אלפי בני אדם, התרגל אמנם להיותו עבד לפרעה, אבל אלוקים ממש לא שכח. ההבטחה בת מאות השנים לאברהם אבינו עמדה במלוא תוקפה וכשהגיעה השעה לקיימה, הוא החל בתהליך. הניצוץ הראשון היה דווקא במדין. היה זה כשמשה רבנו שהה במדיין אצל חותנו וגדי סורר שברח מעדרו כדי לשתות מים זכה לגילויי רחמים מצידו, כשאלוקים הפתיע אותו בגילוי הסנה והודיע לו שהוא נבחר להיות השליח לגאול את עם ישראל ממצרים. מכאן, סיפור הגאולה החל להתגלגל כשכאמור, את התהליך כולו מנחה ההבטחה "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול".

 

משה מבשר על הגאולה ומי לא האמין לו? מפתיע:
דווקא היהודים לא האמינו למשה. אחרי מאות שנות עבדות בשורת השחרור המתקרב נראתה להם די הזויה והם לא האמינו לה. לשם כך, הצטייד משה באותות ובמופתים: מקלו הפך לנחש, ידו הפכה מצורעת ושוב נרפאה במחי הכנסתה לכיס, והמים מהיאור המצרי הפכו לדם ביבשה. כשהם שוכנעו, המשימה המרכזית והמשמעותית עמדה לפתחו: לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל ממצרים. אלא, שהשכנוע היה מיועד מראש לכישלון. אלוקים הרי הבטיח כבר לאברהם כי מצרים יחטפו מכות ולשם כך הוא הכביד את ליבו של פרעה.

אלו עשר המכות…
מאז השליחות הראשונה של משה מלווה באחיו אהרון אל פרעה ועד שחרורם הסופי של היהודים, עברו על המצרים חוויות רבות. הם התנגדו לשחרור והמשיכו במלוא העוז להתנגד והמכות גם הן הלכו וגברו עד שספגו המצרים לא פחות מעשר מכות שונות ומגוונות, כשכל אחת מהן היא נס בפני עצמו: מכת דם, צפרדע, כינים, ערוב (- חיות רעות), דבר (- מגיפת מוות לבהמות), שחין, ברד, ארבה, חושך, עד המכה האחרונה – מכת בכורות.

 

"ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול"

ההבטחה ההיסטורית לאברהם מנתה כאמור שני חלקים. את החלק הראשון – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" קיים אלוקים בעשר המכות, נותר לו החלק השני – "ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול". לשם כך, רגע לפני המכה האחרונה – מכת בכורות, אמר אלוקים למשה את הדברים האלה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִישָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְיָ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם".המטרה: 'לעקוץ' מהמצרים כמה שיותר כסף, איתו לברוח ממצרים, לאחר מכת בכורות, הרגע בו הגלות הסתיימה

 

מכת בכורות – הרגע בו הכול נגמר

היה זה בדיוק בחצות הלילה, הרגע המכונן בו גלות מצרים בת מאות השנים הגיעה אל קיצה והעם היהודי נעשה בן חורין. רשמו לפניכם את התאריך: הלילה שבין י"ד לט"ו בניסן. בלילה הזה, ליתר דיוק: בחצות הלילה, הכה ה' את בכורי מצרים, תוך כדי שעם ישראל אופה מצות ואוכל את קרבן הפסח. את מה שארע אז, מתארת התורה כך:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַייָ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:

 

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי ישְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם":

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְיָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם":

זהו – בקצרה – סיפורו של העם היהודי במצרים. סיפור על גלות, על שעבוד, גזירות והריגות שהסתיימו בישועת ה'. סיפור על מאות שנות עבדות שהובילו לחרות עולם. סיפור על ניסים ונפלאות, יד חזקה וזרוע נטויה, ובעיקר – סיפור על הבטחה אלוקית היסטורית שלוותה ועדיין מלווה את העם היהודי ומנחה את כל מה שקרה ויקרה לו מימות עולם ועד אחרית הימים. הבטחה אלוקית שאנו, מאמינים שתתממש גם לגבינו בכל יום שיבוא.

 

חג גאולה שמח!