זה לא 'הוא' עני, זה כולנו!

פסח מתקרב? צריך מצות? מה עם השכן?
רשימת הקניות לקראת חג הפסח הולכת ומתארכת בקצב כמעט זהה להתארכויות התורים בסופרים, בקניונים ובחנויות. עם ישראל צובא על פתחי החנויות השונות ומעמיס כפי יכולתו  בחגיגת קניות שרק שריקת הכניסה של חג הפסח יכולה לעצור. בתוך ההמולה הזו, קול קטן, חלש ולעיתים קצת טורדני חולף באוזנינו, קולם של המסכנים, של אלו שאין להם, שאין ידם משגת לרכוש את מוצרי החג ולהיערך עם מצות ומאכלים מיוחדים לקראת ליל הסדר. זהו קולה של מצוות "קמחא דפסחא" (-קמח לפסח) אותה תקנו חכמים, שעל פיה, על כל אדם לדאוג לא רק לקניותיו שלו, אלא גם לשל הזולת ולנסות לעזור ולתמוך כפי יכולתו.

בין צדקה לנשיאה בעול
בשונה ממצוות צדקה הקיימת כל השנה, מצוות "קמחא דפסחא" ייחודית לחג הפסח ומעבירה לנו מסר שונה, מסר הקושר את פתיחת הלב שלנו לאחרים, לחגיגות חג הפסח האישיות שלנו. להבדיל ממצוות צדקה, מצוות "קמחא דפסחא" לא נועדה לחזק אצלנו את מידת הרחמים, אלא היא נושאת משמעות שונה לחלוטין: שמחת החירות האישית שלנו, לה מוקדש חג הפסח, לא יכולה להתקיים אם לא נדאג, בדיוק כמו לעצמנו, גם לשמחתו של האחר. גם אם יש לך פטור ממצוות צדקה או אם יש לך עדיפויות שונות בחלוקת כספי הצדקה השגרתיים שלך, חלוקת "קמחא דפסחא" נועדה עבור אלו שאין להם מוצרי החג, כי רק אם נדאג להם שמחתנו תהיה שלימה.

מה בין רחמים לשותפות?
אם כל השנה כשאנו נתקלים בעני, בנזקק, או בכל חסר ישע אחר, חושי הרחמים היהודיים הבריאים שלנו מתעוררים ואנו משתדלים לעזור במיטב יכולתנו, בערב פסח, כשאנו מנסים להיערך לקראת חגיגות החירות היהודית שלנו, התחושה שלנו צריכה להיות אחרת: אנחנו לא מרחמים, אנחנו שותפים. כשהוא מסכן, גם אנחנו מסכנים. כשלפלוני אין כסף – גם לנו עצמינו אין, ואם למשפחה אלמונית בקצה הארץ לא יהיה מזון לסעודת החג, גם לנו בבתינו חסר בסעודת החג. לכן, המאמצים שלנו חייבים לכלול גם את המחשבה על זולתנו.

יד שמאל זקוקה לעזרה מימין!
נשווה זאת לגופנו שלנו. יש לנו חלקים חזקים יותר ופחות, דומיננטיים יותר או פחות. כשיד שמאל מנסה לתפוס משהו כבד, היא חייבת עזרה מיד ימין, כשנפתחים שרוכי הנעליים של רגל אחת אנחנו צריכים סיוע 'כבד' משני הידיים. האם הידיים זקוקות לתחושת רחמים על הרגליים כדי לעזור להן? האם יד ימין מרגישה שהיא 'מעל' יד שמאל בעקבות התמיכה בה? ברור שלא… זהו גוף אחד, בעל איברים שונים, כל אחד בעל יכולות אחרות ומשתנות וברור כי אם לא יהיה שיתוף פעולה מלא בין כל האיברים, הגוף לא יצליח לתפקד.

אנחנו עם אחד = גוף אחד.
הגענו לנקודה: עם ישראל על פי היהדות הוא ממש כמו גוף אחד. חג הפסח ממחיש לנו כי זו לא סתם מליצה, אלא כך הם פני המציאות. גורל כולנו כרוך זה בזה, העתיד של כולם הוא העתיד של כולנו, ההווה של כולם הוא ההווה של כולנו, ממש כמו שהעבר של כולם הוא העבר של כולנו. אם לאחד יש יותר ולאחר פחות, לא צריך לחוש רחמים כדי לעזור. מספיק להבין כי אי תפקוד של איבר אחד היא נכות לכל הגוף, כדי לנסות ולהעניק, לתת ולתמוך.

לכל איבר יש תפקיד משלו
העובדה שלאחד יש דבר מה שלאחר חסר, אינה סיבה לעליונות, להשתררות ולתחושות בעלות. היא נובעת מחלוקת התפקידים שקבע בורא עולם לכל אדם באשר הוא, ממש כמו שקבע בחכמתו תפקיד שונה לכל אחד ממערכות הגוף שלנו. לרגליים יש תפקיד משלהן ולידיים תפקיד אחר. לעשירים תפקיד משלהם ולעניים תפקיד אחר. לא מחליפים תפקידים, רק משתדלים לעשות את כל המאמצים שהגוף כולו ימשיך לתפקד.

חג שמח!