אז מה אם בית המקדש נחרב?

 

למה בעצם אנחנו צריכים להצטער על חורבן בית המקדש? לרובנו בית המקדש לכאורה בכלל לא חסר. הסתדרנו בלעדיו כבר אלפיים שנה, ונוכל להסתדר גם כמה שנים נוספות. אז למה לנו להצטער עליו? ועוד יותר קשה להבין, איך אנחנו יכולים בכלל לחוש צער על אסון שאירע לפני שנים רבות כל כך.

 

הרב יעקב סירוטה, מרבני 'אחינו', מסביר:

 

"יש שתי דרכים לחוש את האבל בתשעה באב. הדרך הקלה והפשוטה היא "להדביק" לתשעה באב את כל הצרות שיש לנו בגלות. הרדיפות מהן סבל העם היהודי לדורותיו, השואה האיומה, מלחמת יום הכיפורים ומבצע 'צוק איתן', כל אלו הן נגזרות של חרבן בית המקדש. אלמלא היינו מושלכים אל הגלות המרה, כל אלו היו נמנעים מאתנו.

 

אבל יש דרך עמוקה יותר, וגם נכונה יותר, להתאבל בתשעה באב. כדי להבין את הדרך הזו, אמשול לכם משל שרבים משתמשים בו כדי לבאר את הנקודה הזו.

 

היו היה בני זוג מבוגרים יחסית, שלא זכו להיפקד בפרי בטן. עברו עשר ועשרים שנה מאז חתונתם, טיפולי פוריות יקרים ביותר היו מנת חלקם, אך הישועה לא נראתה באופק.

 

25 שנים אחרי החתונה, התחולל הנס. בני הזוג החלו להיערך לקראת לידתו של בנם הראשון. שיפצו את הבית, הכינו חדר ילדים צבעוני ומצועצע, רכשו ריהוט מתאים וצעצועים כיד המלך. הבן שלהם יגדל כמו נסיך!

 

תשעה חודשים מאוחר יותר הם מגיעים לבית החולים, הלידה בעיצומה. לא עוברות דקות אחדות והרופא הראשי נראה מבוהל. "יש כאן סיבוך רציני מאוד", הוא אומר להורים המבוהלים. "אני חושב שאין ברירה אלא להמית את העובר, אחרת הלידה תסכן מאוד את חייה של האמא"

.

"אבל זה הבן הראשון שלנו אחרי עשרות שנות נישואין", מיררו בני הזוג בבכי. "מי יודע אם נס כזה יתחולל פעם נוספת. אנחנו לא יכולים לוותר על הילד".

 

הרופא התרגש מהמחזה הקשה, אך הבעת פניו לא השתנתה: "עם כל הכאב והאמפתיה, אני לא יכול לומר לכם משהו אחר. אם אני לא אמית את העובר הזה בדקה הקרובה, האמא תמות כאן בחדר הלידה. אין לנו זמן, חייבים להמית את הילד הזה באופן מיידי".

 

בידיו כבר החזיק הרופא את הכלים המתאימים לביצוע ההפלה, ובפנים קודרות, ודמעה בזווית העין ניגש לבצע את מלאכתו.

 

"עצור", זעקה היולדת בקול לא לה. "עצור. אני לא מוכנה שתהרוג את הילד שלי. אני מוכנה למות בשמחה ובלב רגוע, כדי שהוא יוולד ויצא לאוויר העולם. אם אין לי ילד, מה שווים לי החיים? אני מעדיפה למות ובלבד שהוא ייולד בריא ושלם".

 

הרופא הופתע. הוא הביט לעבר הבעל כשואל לדעתו. בעיניים דומעות השיב הבעל: "זו ההחלטה שלה, אני לא יכול לקבל החלטה במקומה".

 

"אני החלטתי. אני רוצה למות כדי שבני יחיה", אמרה האם בהחלטיות, "אבל אתה, בעלי היקר, תלמד אותו מי היתה אמא שלו, ותקפיד שבכל שנה אחרי הבר מצווה שלו, הוא יעלה על קברי, ויאמר קדיש בכוונה גדולה".

 

בבכי קורע לב נפרד הבעל מאשתו, וכעבור דקות אחדות היא ילדה את בנם הבכור, בריא ושלם. התחזית הקודרת של הרופא התממשה למרבה הצער, ובעוד התינוק יוצא ממעי אמו, השיבה האם את נשמתה לבוראה.

 

עברו ימים חלפו שנים, והילד הגיע לגיל מצוות. בליל יום ההולדת ה-13 התכנסה המשפחה כולה, בתוספת שכנים, חברים ומכרים, לחגיגת בר מצווה מפוארת. מתנות רבות גדשו את חדרו של חתן בר המצווה בסיומו של הערב, ואביו הזכיר לו: "אתה זוכר שמחר בבוקר האזכרה של אמא, נכון? היא הרי נפטרה ביום בו נולדת, ביום ההולדת שלך".

 

בבוקר קמו האב והבן, התפללו שחרית ולאחר מכן עלו יחד עם מניין של גברים לבית העלמין, לפקוד את קברה של האם – הרעייה. הציבור אמר את פרקי התהילים כנהוג, ולאחר מכן התבקש הבן לומר קדיש על אמו.

 

הבן, ילדון צעיר שזה עתה מלאו לו 13 שנה, לא הבין את חשיבותה של אמירת הקדיש, ולא כיוון במיוחד במילות התפילה. כשסיים לומר את התפילה הארמית בחופזה, פרץ אביו בבכי קורע לב. כשראה את אביו בוכה, החל הבן לבכות יחד אתו.

 

שאלו את האב, למה אתה בוכה? והשיב, הבכי שלי הוא על הבן שלי. כמה מסכן הוא הבן שלי, שאינו יודע בכלל מה זו אמא. הוא אף פעם לא הרגיש מה זו אמא, הוא לא יודע מי היא היתה, מעולם לא שמע את קולה, ולא הרגיש את מגע ידיה.

 

היא מעולם לא יכלה ללטף אותו או לנשק אותו, לספר לו סיפור, לכבס לו בגדים ולטפח אותו. ועכשיו, 13 שנים אחרי שהיא נפטרה, הוא עומד על קברה, ולא יודע בכלל מה היא היתה בשבילו, היא עבורו זרה ומנוכרת. ואיך לא אבכה?

שאלו את הבן, ולמה אתה בוכה? השיב הבן, הלא אוהב אני את אבי אהבת נפש. את כל חייו השקיע למעני, ועכשיו הוא מצטער כל כך, איך לא אבכה?

 

כך גם אנו איננו יכולים לבכות על בית המקדש, כי אנחנו לא יודעים מה הוא היה בשבילנו. אנחנו לא מבינים את התרומה העצומה שלו עבורנו. אין לנו מושג בכלל מה אנחנו מפסידים בכל יום שבו מתעכבת הגאולה. לכן אנחנו לא יכולים להצטער, אבל האמת היא שעל עצם העובדה שאנחנו לא יודעים מה זה בית המקדש, עצם העובדה שאנחנו לא מתגעגעים אליו ומשתוקקים לבנייתו המחודשת, היא עצמה סיבה לבכי מר, כי היא מלמדת על עוצמת האובדן שאבד לנו, עד שאיננו יודעים בכלל מה היתה ההרגשה קודם לכן.

 

אנחנו מסוגלים לבכות על צערו של האב, שאותו ראינו, על הגלות, על האנשים שנרצחו בדור שלנו בידי בני עוולה ישמעאלים, ימ"ש, אבל אנחנו לא יכולים לבכות על בית המקדש עצמו, וזו כבר סיבה לבכות!