האם אנחנו באמת מתגעגעים?

אלפיים שנה. עבורנו, בני התמותה, אלפיים שנה הם חיי נצח. מדובר על תקופת זמן שקשה לנו לעכל אותה כאנשים החיים בעולם מספר חיים קצוב ומועט. שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה.

 

תקופה כזו, חובה עליה למלא את החלל הריק וכמאמר חז"ל "גזירה על המת שישתכח בן הלב". והנה חלפו קרוב לאלפיים שנים מחורבן בית שני ולמעלה מאלפיים וחמש מאות שנים מחורבן בית ראשון ועדיין מידי שנה אנו מתאבלים. מידי שנה, בתקופה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, אנחנו משתדלים להיזכר בירושלים הבנוייה ולהתגעגע אליה. אנחנו נוהגים בהלכות מסוימות שמטרתן הינה להזכיר לנו שיש לנו לאן לכסוף.

 

אבל האם אנחנו באמת אבלים על האובדן? האם תקופת הזמן הארוכה שחלפה לא פעלה את פעולתה והאבידה העצומה השתכחה מן הלב?

 

אולי חשוב שנזכיר לעצמנו על מה אנו מתאבלים.

 

המשנה במסכת אבות מספרת לנו על עשרה ניסים שהתקיימו בבית המקדש על בסיס קבוע. "לא ניצחה הרוח את עמוד העשן", זהו אחד מתוך הניסים הללו. האם מישהו מאיתנו ראה עשן שמיתמר ועולה בצורה זקופה וכל רוח שהיא, לא משנה מהו עוצמתה, לא מסיטה את העשן מדרכו אל על? מוסיפה המשנה ומספרת לנו על נס נוסף שהתקיים בבית המקדש, "לא כבו גשמים אש של עצי מערכה". האם צפיתם פעם באש שניתכים עליה ממטרים עזים והיא אינה כובה? הניסים הללו מלמדים אותנו על מציאות אחרת אשר התקיימה בבית המקדש, מציאות שאין לנו שייכות אליה ואנחנו לא מכירים אותה.

 

אנשים שחיו לפני כאלפיים שנה, ממש כאן במקומות בהם אנחנו חיים ועל אותה אדמה עליה אנו דורכים היום בשנת תשע"ה, חיו במציאות אחרת. מציאות בה התחוללו התרחשויות יוצאות דופן בצורה קבועה, מציאות שהרוחניות וקרבת אלוקים היו מצרכים זמינים ונגישים.

 

במציאות בה חיו אותם אנשים, היה מספיק לעלות לירושלים, דבר שאגב המקיימים את תרי"ג המצוות נדרשו לעשות 3 פעמים בשנה בפסח, בשבועות ובסוכות, כדי לחוש ברוחניות מתפרצת. תחושת הרוממות שהייתה אז בכל פינה אינה נתפסת על ידינו כלל. היהדות הייתה אופפת את האדם שדורש אותה באופן שאנחנו כלל לא מכירים כיום.

מציאות זו אינה בלתי מושגת, בכח מעשיו של כל אחד ואחד מאיתנו לבנות עוד נדבך ולהוסיף עוד לבנה שתקרב אותנו למצב נעלה זה.

 

כבוד לאדם אחר, הימנעות מדיבורים שליליים על הזולת, ניסיון להבין יותר טוב מה הקב"ה מצפה מאיתנו בעולם, כל אלו הם דרכים שיסייעו לנו לחזור לימים המופלאים ההם ויאפשרו לכל אחד מאיתנו להרחיב את המקדש הפנימי שלו.

 

האם אנחנו מספיק מתגעגעים למציאות כזו? מציאות בה ניתן לחוש את הקרבה לקב"ה באופן כה בלתי אמצעי? האם אנו מנסים במעשינו לקרב את המציאות הזו ולהחיות אותה שוב?

 

אלו הם השאלות שאמורות ללוות אותנו בימים אלו ובעז"ה נזכה לחיות גם אנו במציאות מרוממת.