איך נצליח להרגיש את האבלות על החורבן?

מי שרוצה להרגיש להתעורר באמת על ענין החורבן, ולקיים אבלות על המקדש ועל ירושלים – עצה ראויה היא לו,

שיקבל על עצמו לפחות בימים הללו, להקדיש זמן לפני כל תפילה, ואף תוך כדי תפילה, "לכוון לבו לקודש הקודשים".

וכפי שנתפרש במשנה ברורה: "שיחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש. אשר בירושלים בקודש הקודשים", מתוך רצון ושאיפה לזכות לקדושה המושפעת משם, וכאשר מתוך כך תהא תפילתו. הנה אז יחוש וירגיש בלבבו את חורבן בית המקדש והחיסרון שחסרנו בכך שאין לנו המקדש על מכונו, שחסרנו וקשה עלינו להגיע להרגשת "אלקים קרובים אליו בכל קראנו". ואף זאת בהעלותו על מחשבתו, "לבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש בקודש הקדשים".

הרי בהכרח יזכור 1. איך נראה היום בית קודש הקודשים, 2.  אשר שועלים הילכו בו, "באו גויים נחלתך טמאו את היכל קדשך",

אשר לא זו בלבד שבכך יתעורר לצער ואבילות, אלא שבכך גם בהתפללו הברכות והבקשות, שנקבעו בשמונה שעשרה אודות ירושלים והמקדש והחזרת השכינה למקומה ימצא ליבו מוכן לשפוך שיח לפניו ית"ש, מתוך כוונה והרגש אמיתי על הצורך הגדול –

ב"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה"

"כי לישועתך קיוינו כל היום",

ל"והשב את העבודה לדביר ביתך"

ל"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים",

ובזה יחשב לו כנוטל חלק בישועת ישראל בבנין המקדש וירושלים והשבת השכינה למקומה ולכבודה, ויה"ר שנזכה לזה במהרה בימינו אכי"ר.