הירהורים לתענית י"ז בתמוז

מה היא המטרה האמיתית של צומות העם היהודי - ע"פ משנתו של רש"ר הירש
הגדל

כל המתבונן בעם ישראל ובצומותיו ההיסטוריים החוזרים מדי שנה בשנה, כל הרואה כיצד העם היהודי אינו מסתפק בקביעת צום אחד - לזיכרון אובדן גדולתו בארצו – אלא מעביר הוא לנגד עיניו בנוסף לכך כל אסון ואסון בשלביו המיוחדים ובתאריכיו השונים. כל הנותן שימת לב כיצד שמשו לחז"ל התחלת המצור, כבוש העיר, שרפת המקדש והריגת הנציב סיבה והצדקה לארבעה צומות שבהם הוא מבכה את כל אסון ואסון – בודאי תעלה במוחו המחשבה כי הצום והבכי הם הדרושים לעם הזה בראש וראשונה.

 

כי הלא ההוללות וההתגאות חצבו קבר לאושרו הלאומי של העם, והאסונות הניתכים בזה אחר זה על ראש בניו מאז אותם ימים מרים ועד עתה –סיבה אחת להם –ההוללות והרגשת המתירנות הסוחפת. ועתה רצוי' לה לחכמת מוסדותיו המחנכים של העם, כל הזדמנות שיש בה כדי לדכאו ולהכניעו ע"י צום ומספד, עולה גם על הדעת כי ראש דאגתה של החכמה הזאת היא לטפח בו את רוח הייאוש והרפיון, רוח הצער והאבל, רוח הכאב ושברון הלב, רוח נכאה ורוח ביטול עצמי, ע"י צומות אלה. למען הכשיר את עצמו ויהי' ראוי לגורל טוב יותר בעתיד ע"י אותה צורת הסגוף וההכנעה העצמית, ולמען יוכל לשאת את אושרו העתיד ביתר צנעה והכנעה.

 

ובכל זאת, אין לך דבר רחוק יותר מן האמת – מסברא זו. ובכל זאת שונה היא בלא ספק כוונת הצומות ההיסטוריים תכלית השנוי ממטרה כזאת!

 

לא על שום שהרבינו לצחוק והמעטנו בבכי בימי אשרינו, אלא דווקא על שום שהמעטנו בצחוק והרבינו בבכי יתר על המידה!!!

 

לא על שום שהיינו הוללים יותר מדי, אלא על שום שהיינו מוגי לב יותר מדי, על כך שקטן מדי היה ביטחוננו בגורלנו הישראלי ובייעודינו הישראלי, על שום שקטנים מדי היינו בעינינו לעומת ענקי-העמים שעימם באנו במגע היסטורי – על כן שקענו במערבולת ההיסטוריה.

 

ואין ימי הצומות ההיסטוריים באים כדי להכניס בנו רוח יאוש ודיכאון, אלא כדי להראותנו את הדרך ממעמקי חורבננו הלאומי, מתוך הצער על מר גורלנו - לקראת הכרה עצמית שמחה, לקראת התעוררות של חדווה ושגשוג רענן בדרך ד'.

 

"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו" (זכרי' ח – י"ט) כוונתו העמוקה של הפסוק היא אולי גם ברוח הנ"ל. ברוח הדורשת מאיתנו דווקא שמחה וחדווה יהודית מהולה בגאווה לאומית היסטורית על מעמדינו הבכיר והמיוחד בין כל העמים, על היבדלותינו המוחלטת מהרגשת פחד ודיכאון ומתחושת ההצטדקות המלווה את העם אלפי שנים.

 

החטא הגדול והנורא של העם לאורך ימי ההיסטוריה רבת המכאובים, הוא המהלך של חוסר ההכרה בגאוות היהדות ובשמחה האמורה ללוות כל צעד ושעל מחייו של היהודי. כלום לא היה זה אותו חוסר האמון ורוך הלבב כלפי גורל העם וכלפי כוחו וחכמתו, אשר מנע מהעם את סיום כיבוש הארץ וההשתקעות בה. הלא המבט הזר אחר דת הכנעני ושיגעונותיו האליליים הביאה את אותה כלימה של "ככל הגויים אשר סביבותיהם". הרצון והבקשה להמליך "מלך" "אשר יצא לפנינו וגו'", וכי לא הקב"ה בכבודו ובעצמו יצא לפניהם משך צאתם מארץ מצרים והלא הוא המצביא הגדול בכל העולמות, ומה להם להלין אם לא הרצון להיות "כל העמים", מה לבכיינות זו ולהרגשת דכדוך אומללה זו.

 

ועקב כך באו וניחתו על העם כל הצרות וכל האסונות מצד הגויים "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". וכיצד יכל היה להיות אחרת! אם אין היהודי מכבד את יהדותו – ויהדות זו מקיפה את כל מהותו היהודית, את כל חייו המסודרים לפי רצון השי"ת ואת כל גורלו המתנהל ע"י השי"ת; כשאין יהדות זו ממלאת אותו שמחה עילאית, הכרה עצמית מאושרת, כשאין היא מחשלת את עינו למען תוכל להסתכל אל תוך הברק המבריק ואל תוך הקרניים הכוזבות של שלטון האדם וגובה-ענקים חולף – מבלי להתעוור; כשאין היהדות מרוממת את היהודי עד כדי כך שהיהודי מרומם אותה מעל לכל: - איך יוכלו לעשות זאת הנכרים?, כיצד יעריכוה הזרים אשר לגביהם מוכרחה היהדות, שערכה האמיתי מתגלה רק למקיימה, ודווקא בעצם קיומה, להישאר תופעה זרה ובלתי ידועה מבחינת תוכנה הרוחני המרומם, הנכרים המכירים את היהדות רק מהגבלת סדרי החיים ומקשיי גורלו של היהודי ולא מהאושר המרומם הצפון בה – "מתן שכרם לא עבידא לגלויי" – כיצד יוכלו הנכרים להעריך את היהודים והיהדות אם היהודי עצמו נושא את יהדותו רק באי רצון, אינו עובד את אלוקיו מששון ומטוב לבב, מוכן תמיד להמיר את תכונותיו היהודיות בבלתי יהודיות, משתדל תמיד להוסיף משהו בלתי יהודי ליהדותו. לא! לא! לא! כל עוד "נהי' בעינינו כחגבים" יתקיים בנו "וכן היינו בעיניהם!".

 

ועוד: כל עוד אין אנו מסתפקים ב"אם חפץ בנו ד'", וכל עוד זקוקים אנו, מלבד נשיאת החן בעיני הגויים, כדי להשביע את רצוננו, כל עוד הולכים אנו אחרי חינם של בני האדם נוסף לשאיפותינו למצוא חן בעיני ה', וכל עוד חושבים אנו כי לשווא הוא כל האושר שבנשיאת חן בעיני ה' – אם רק יעלה בדעתו של איזה נער – יהודי או בלתי יהודי – להניע בראשו על חיינו היהודיים – כל עוד אין האושר שבמציאת חן בעיני ה' ממלא אותנו שמחה עצומה כזאת שאינה זקוקה לשום תוספת אחרת והממלאת מקום כל דבר אחר – נאבד גם מציאת חן זו בעיני ה', לא נשאר ראויים לה.

 

לא יתכן, לא לחינם קרא השי"ת לעצמו " א-ל קנא" כלפינו. דורש הוא אותנו בשלמות ובהחלטיות. יכולים אנו להיות שייכים לו כולנו – או לא להיות שייכים לו בכלל, ועד היום הי' אלי' הנביא קורא לעומת כל חצאיות, כל מיזוג שפל של מידות יהודיות עם בלתי יהודיות, בקריאתו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ד' האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו!" מי שזקוק, לשם שמחת חייו, עוד למשהו נוסף לנשיאת החן בעיני הקב"ה. מי שאינו מצפה לכל השאר מתוך אותה נשיאת החן, ועל ידה, - יפסיד עד מהרה גם נשיאת חן זו תמורת שאיפה אחרת זו או זו, ומה שיתוסף לו מההנאות המדומות – יפסיד מהמעין הבלתי נעכר והבלתי פוסק של שמחת החיים הנצחית.

 

מהו איפוא תפקידם של ימי זיכרון החורבן אלה? – אינו שונה מתפקיד החורבן עצמו. לא להכניענו ולהשפילנו בא, לא להרחיקנו מהשי"ת, להביאנו לידי יאוש מעצמנו, אלא להיפך, לעודדנו ולרוממנו, ולהדק את קשרנו עם אלקינו ועם ייעודנו, בהפילו את כל הערכים שהערצנום ושנתנו להם לחלק את כסאו השלם של הקב"ה בקרבנו – ובהשאירו לנו למשך מאות בשנים רק את "ה' וחסדו" את "שמחת עבודתו", את אהבת האמת והשלום" – זאת הייתה כוונת החורבן, זה היה ייעודו מלכתחילה וברוח זו פעל בנו מאות על מאות בשנים.

 

המשתתפים הראשונים במפעל השחרור של חורבן ישראל צריכים להיות לנו אותם ימי הזכרון. "צום" ולא "תענית", לא "עינוי הנפש" נקראים הם בדברי ה'. בשם "עינוי נפש" נקרא רק צום הכיפורים לבדו, אותו היום שעליו להחזיר לנו את הנעלה ביותר, כפרה וטהרה בחסד הבורא ית', עליו לתת לנו להרגיש בעינינו, לתת לנו להרגיש כי בלי אותו חסד אלוקי, בפלא – התחדשותו האלקית, ומלבד בקשתינו להמשכת חיינו וקיומנו - אבוד הכל מפני חטאינו שבעבר, ורק באותה ידיעת העניות, בלא עבודה ובלא הנאה, עומדים אנו ביום זה בשער ומתחננים לקבל רשות להמשיך את קיומנו, וכח לחיות את חיינו. שם נקרא הצום "ועניתם את נפשותיכם!"

 

ברם, צומותינו ההיסטוריים נקראים בשם "צומות". פירוש השורש "צום" הוא "אסף, התקבץ, הצטמצם, התכווץ" וזהו תפקידם של הצומות ההיסטוריים האלה כלפינו. עליהם לאסף אותנו, לקבץ אותנו אל מרכז הכרתנו היהודית, ואף אלמלא היינו יכולים להיות אחרים מאשר יהודים, ואף לו היה כל היחסים האחרים בחיים האזרחיים והמדיניים מנותקים.

 

על צומותינו להחזירנו למרכז הכרתינו האנושית המוסרית. בשבתנו בתענית, חלשים ורעבים - ואף על פי כן לפני ד', עלינו ללמוד ולקבל על עצמנו מבלי לשעבד את קיומינו לפני השי"ת, את עמידתנו לפני השי"ת, את חיינו לפני השי"ת – מבלי לשעבדם לשום מידה של רכוש או הנאה חיצונית.

 

"אם חפץ בנו ה'!" – דאגה זו צריכה להיות לא רק הדחופה ביותר אלא דאגתנו היחידה. בכל דאגותינו האחרות עלינו לחפש רק פתרון לאותה דאגה יחידה בלבד. ברעב ובשבע, בחולשה ובכוח, בחולי ובבריאות, בכאב הסתפקות ובצהלת הישג, בכל ואת כל, אם מלאי שמחה, אם מלאי צער, - וכך עלינו לעמוד לפני הקב"ה עבודת חיינו. זה – כפי הנראה לנו – צריך להיות פרי צומותינו ההיסטוריים.

 

עליהם להפוך אותנו ליהודים אמיתיים ומאושרים יותר, לאנשים, העובדים את אלוקיהם בשמחה ובטוב לבב, המוצאים בעבודה זו את כל שמחתם והנאתם, אשר על כן אין מטרה אחרת לנגד עיניהם מאשר הכרת האמת שנתגלה על ידו.  

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד