'משנכנס אב ממעטים בשמחה'

מיום שחרב בית המקדש, אומרת המשנה, אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו. בית המקדש היה מקור הקדושה, הטוהר והזוך. הוא היה מקור הנבואה ורוח הקודש. מקום עליית התפילות וירידת השפע. מאז החורבן, בכל דור ודור, אנו חשים את התוצאות. אנו חווים את ההידרדרות ואת הסחף שבאו בעקבותיו. אבלנו גדול ויגוננו מתגבר, עדי ננוחם בבניין שלם.

וכך כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו, שהיה כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'" (ויקרא כ"ו, מ').

עיקרון זה של היות הצומות ימי חשבון נפש ויישור דרך, יסביר מדוע עתידים ימים אלו להפוך לששון, לשמחה ולמועדים טובים. כתוצאה משמירתם ומחשבון הנפש שעוררו, נזכה לגאולה שלימה במהרה.

בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, והמשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. אך עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת, יכולה היתה ירושלים להשתקם.

כל זמן שהלב פועם, יש תקווה לחולה. המצב אינו אבוד. בשמיים חיכו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. מתוך עיוורון השליך העם את יהבו על בית המקדש, תוך כדי התעלמות מחובותיו כלפי השכינה השורה בו. לא תיתכן נאמנות חד צדדית.

או אז ניתנה הרשות למשחית, וביום המר והנמהר, יום תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. השכינה התנתקה ועלתה למרום. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת. דרך זו נמשכת אלפיים שנה. היא תסתיים רק כאשר נשוב לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו. החורבן הוא סיבת הבניין הנצחי. המקדש העתיד להיבנות יהיה מפואר ומשוכלל שבעתיים. לא בידי אדם ייבנה, הקב"ה עתיד לבנותו: "מקדש ה' כוננו ידיך". במקדש זה לא ישלוט שונא לעולם. אור השכינה יזרח על בית המקדש, הוא יהיה כעמוד אור מן השמיים, המגיע עד לארץ, והכול הולכים לאורו, ככתוב: "והלכו גויים לאורך".

[ערכים]