אילו חיינו בדור של החורבן...

החכמה, התורה ויתר הסגולות בהן נתברך עם ישראל, נבעו מהקשר של העם לקדושה ששרתה בבית המקדש. עם החורבן, חלה נסיגה בכל התחומים. הציפיה לגאולה כוללת גם ציפיה לשובן של סגולות אלו.
הגדל

החכמה, התורה ויתר הסגולות בהן נתברך עם ישראל, נבעו מהקשר של העם לקדושה ששרתה בבית המקדש. עם החורבן, חלה נסיגה בכל התחומים. הציפיה לגאולה כוללת גם ציפיה לשובן של סגולות אלו.

 

שוב חלפה שנה, המשיח עדיין לא בא, בית המקדש עומד עדיין בחורבנו, ואנו שוב מתאבלים בימים אלו, ימי בין המצרים. דיני האבלות בתקופה זו הולכים ומחמירים. מי"ז בתמוז עד ר"ח אב נוהגים מקצת מנהגי אבלות. מראש חודש אב ואילך ובשבוע שחל בו תשעה באב הדינים חמורים יותר. בערב תשעה באב מתגברת האבילות. חמור מכולם הוא יום תשעה באב עצמו.

 

למעשה, גם במשך כל השנה יש לנו הלכות של "זכר לחורבן". מול פתח הבית מותירים אמה על אמה שאינה מסויידת, באירוסין שוברים צלחת, בחתונה שוברים כוס ומניחים אפר בראש החתן - כל אלו זכר לחורבן הם. מטרת המעשים כולם, להחדיר לליבנו את אשר איבדנו בחורבן בית המקדש.

 

מובן מאליו שאילו היינו חיים בזמן שנחרב בית המקדש, יחסינו לחורבן היה שונה. בודאי אלו שראו את החורבן בעיניהם, חשו צער עמוק לאין ערוך אלינו. וככל שחולפות השנים, אכן גדל הקושי להתאבל כראוי על ירושלים והמקדש.

 

רבי משה איסרליש (הרמ"א) מספר בספר "תורת העולה" שאפלטון, הפילוסוף היווני הגדול, הגיע לירושלים עם נבוכדנצר, מלך בבל, מחריב בית המקדש. לאחר החורבן עבר אפלטון ליד הר הבית, וראה את ירמיהו הנביא יושב, בוכה ומקונן על החורבן. התפלא אפלטון: "כיצד אתה, ירמיהו החכם הגדול, בוכה על עצים ואבנים?" הוא הוסיף ושאל: "מה התועלת בבכי, הרי הבית כבר חרב? ואין זה ראוי לחכם לבכות על העבר".

 

השיב לו ירמיהו: "כלום יש לך ספיקות פילוסופיים אשר אינך יודע את פתרונם"? השיב לו אפלטון: "אכן, יש לי ספקות רבים, אשר אין אדם בעולם שיוכל לפשוט אותם". אמר לו ירמיהו: "הצג נא בפני את ספקותיך, ואפתור לך אותם". ואכן כך היה, אפלטון שאל וירמיהו השיב לו בנקל. נדהם אפלטון ותמה האמנם העומד לפניו הינו ילוד אשה, שכן לפי חכמתו נראה היה שאין מדובר באדם קרוץ-חומר. לנוכח פליאתו זו, אמר לו ירמיהו: "אתה בודאי תמה, ואני אומר לך שאת כל החכמה הזו שאבתי מעצים ואבנים אלו! זו התשובה לשאלתך הראשונה מדוע הנני בוכה על עצים ואבנים שחרבו.

 

למעשה התשובה לשאלתו השניה של אפלטון: "מדוע בוכים על העבר? גם היא פשוטה בתכלית. איננו בוכים על העבר, בוכים אנו על העתיד, שכן שערי דמעות לא ננעלו. ובזכות אותן דמעות נזכה לראות שוב את המקדש עומד על מכונו במהרה בימינו.

 

בכיו של ירמיהו ממחיש כיצד התייחסו בני דור החורבן לשריפת בית אלוקינו. כל עוד שבית המקדש היה קיים, חיו היהודים בדרגת רוממות שונה לחלוטין מדרגתם שאחרי החורבן. הכל חיו בקדושה ובטהרה, גם דרגת ההבנה בתורה היתה ברמה אחרת. על כך נאמר במגילת איכה: "מלכה ושריה בגויים, אין תורה", מעת צאתם לגלות נסתמו חלקית מעיינות החכמה הרוחנית. אנו מסמיכים בתפילה את הבקשה" "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" לבקשה "ותן חלקנו בתורתך". בעת בניינו המחודש של בית המקדש שוב יפתחו שערי החכמה לרווחה.

להמחשת מצבנו, נתבונן במציאות הקיימת אצל בעלי חיים. כאשר ציידים צדים חיה וכולאים אותה, היא אינה משלימה לעולם עם מצב זה. בכל עת היא מנסה לברוח ולחזור אל חיי החופש שהורגלה אליהם. בעלי החיים שנולדו בשבי אינם מנסים לברוח. מעולם הם לא טעמו את טעם החופש.

 

הדבר מהווה משל למצבנו. אילו היינו רואים את בית המקדש, או לפחות שומעים עליו מאבותינו אשר ראו אותו, בודאי היינו מתאבלים בדרגה שונה לחלוטין, שכן אז היינו יודעים על מה להתאבל. אולם מאחר ואנו חיים מזה אלפיים שנה בגלות, העבודה הרוחנית להגיע בתוככי הלב לאבל אמיתי על החורבן הינה עבודה קשה ביותר!

[ערכים]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד