כפרה למתים

  
 

כבר חז"ל עמדו על שמו של היום הקדוש, "יום הכיפורים", שם המשמש בלשון רבים. נראה כי די היה לנו אם היה יום זה נקרא "יום כיפור". חכמינו ביארו כי יום זה נקרא "יום הכיפורים", בלשון רבים, בהיותו מכפר  על החיים ועל המתים, שכן החיים והמתים צריכים כפרה. וכך אמרו חז"ל בספרי על הנאמר בפרשת עגלה ערופה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ד'", (דברים כא, ה):

 

אשר פדית ד' – מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים. כפר לעמך – אלו החיים, אשר פדית – אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה. נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יציאת מצרים.

 

היינו, כי מלכתחילה לא נפדו בני ישראל אלא על מנת שלא  ימצא מבניהם בדור מהדורות שופך דמים כל שהוא. כאשר ימצא לדורות שופך דמים, הרי שהתגלה למפרע כי יוצאי מצרים לא היו ראויים וזכאים לגאולתם וכי כל הניסים שנעשו להם במדבר נעשו על חינם. או אז חוזרת האשמה על ראשם של יוצאי מצרים, אשר התגלו כמי שאין להם זכות אשר תשמור על צאצאיהם משפיכות דמים וממילא הם נדרשים לכפרה.

 

שמענו מכאן כי יש שהאבות נדרשים למעשיהם של בניהם. כאשר הבנים אינם נוהגים כשורה, נוהגת מידת הדין אף באבות, אף שהסתלקו לפני עידן ועידנים. גם מרן ה"בית יוסף" הביא בספרו (חלק או"ח סימן תרכ"א) את דברי המרדכי האומר כי מכאן המנהג לנדב צדקה ביוה"כ עבור המתים.

 

נראה, איפוא, כי הצדקה והכפרה האמורים כאן הם בשל חטאים שעשה הנפטר בעודו חי, שכן לאחר מותו אין הוא מתעלה או יורד. לאחר מותו הוא חפשי מן המצוות ואין הוא בר מצוה או בר עבירה. בהכרח שאין הכפרה שלה הוא נזקק אלא בשל מה שעשה בעודו חי.

 

אך נראה כי יש ענין עמוק יותר  בכפרתו של המת. נראה כי גם מת שיצא מן העולם ללא רבב זקוק לכפרה. ובאשר דברים אלו נראים כזרים ותמוהים, נקדים כאן פרשה תמוהה אחת מחייו של הראשון למלכי ישראל, שאול בחיר ד'. בספר  שמואל אנו קוראים על שאול המלך ההולך לעין דור כדי לדרוש באוב לדעת על עתידו. בעין דור הוא מגיע לביתה של בעלת אוב ומבקש ממנה  כי תעלה לו באוב את שמואל הנביא. בעלת האוב מסכימה והיא ממהרת להעלות באוב את שמואל. כאשר עולה שמואל באוב, עוטה מעיל, תוקפת חרדה את האשה, אשר רק עתה הבינה כי אורחה הוא שאול המלך, מי שהרג וביער מהארץ את כל המכשפות ובעלות האוב.

 

שמואל הנביא פותח בהתבטאות אשר נראית לנו כמו זרה: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי" (שמואל א' כח, טו). מה משמעותה של התרגזות זאת ומפני מה בדיוק חרד שמואל הנביא?

 

חכמינו ביארו כי חרדתו של שמואל הנביא היתה מפני הדין, הוא חרד מדין של מעלה.

 

ואגב, למדנו מכאן את עומק חרדת דין של מעלה ועד כמה נורא הוא.

 

מבואר בדברי הגמרא, כי שמואל, מתוך חרדתו מאימת הדין, הלך והביא עמו את משה רבנו, כדי שיעיד עליו, כי קיים את כל מה שכתב משה בתורה, באם יתבע חלילה לדין.

 

והדברים תמוהים, אמנם מבואר בגמרא כי בשעה שאירע מעשה זה עוד טרם חלפה שנה מאז הסתלקותו של שמואל, אך בלי ספק התיצב שמואל, כמו כל אחד אחר, מיד לאחר מותו לפני בית דין של מעלה. אין לנו גם כל ספק כי יצא דינו מעם פמליא של מעלה למקום של כבוד בגן עדן. ממה אם כן חשש שמואל? וכי חשש שמא הדין לא נגמר ועתה הוא נקלע אל חלקו השני? או שמא חשב כי בית דין של מעלה מצא דברים חדשים אשר שופכים, חלילה, אור חדש על עברו?

 

היה מפרש רבנו ישראל מסלנט: אמת, דינו של אדם נחרץ מיד לאחר מותו, לשבט או לחסד, ודאי הכל גלוי ולא  יתכן כי פרט קטן נעלם מבית דין ויתגלה רק מאוחר יותר, שהרי בדין של מעלה עסקינן, ברם, נראה כי אף שאין אדם יכול לחטוא או להוסיף זכויות לאחר מותו, שעה שהוא בדרגת "עומד" ואינו "הולך", מכל מקום אפשר שישתנה דינו לרעה או לטובה.

 

הכיצד?

 

כל אדם ממשיך לחיות, בבחינה מסויימת, לאחר מותו. בחינת חייו אלו הם בניו ותלמידיו שהשאיר לאחר מותו. כאשר בניו ממשיכים את דרכו הטובה לאחר מותו, הרי הם מוסיפים זכויות לאביהם. שכן, הוא זה אשר הדריך אותם ללכת בדרך ד' והוא זה אשר נטע בליבם את האהבה לתורה ולמצוות. נמצא שכל מעשיהם נזקפים לטובתו. והרי אדם שכזה הולך ומוסיף זכויות לאחר מותו. הוא מת, אך ממשיכי דרכו מוסיפים בזכויותיו והרי הוא עולה ומתעלה יותר ויותר.

 

וכן, חלילה, גם להפך. גם אדם צדיק, אשר עשה טוב ולא חטא, אם השאיר אחריו בנים מרשיעי לכת, הרי שנזקף הדבר לחובתו. וגם אם מת כמה וכמה שנים קודם להרשעת בניו, מכל מקום שעה שיחטאו בניו, נקרא גם הוא לדין בעוון בניו. נמצא כי כל שאין בניו הולכים בדרך התורה, אין עתידו מובטח לו, ואף לאחר שנפסק דינו בבית דין של מעלה, אפשר שישתנה מאה ואחד מונים.

 

עתה נבין אל נכון את פשר חרדתו של שמואל. בניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, כמו שמעיד על כך הנביא עצמו (ואף שחז"ל פירשו כי בני עלי לא חטאו בחטאים המיוחסים להם, מכל מקום ודאי חטאו, כמו שמסופר על כך בספר שמואל). נמצא, איפוא, כי עכ"פ לא  היו אלו במעלת השלימות הנדרשת.

 

וזה היה הבסיס לחרדתו הגדולה של שמואל. שמואל חשב שמא בניו הרשיעו עוד ועוד לאחר מותו. נמצא, איפוא, כי גם חשבונו שלו לא מוצה עד תומו וכי אפשר שעתה, בהיותו כשנה לאחר מותו, הוא נקרא שוב לבית דין של מעלה. ואכן, הוא נחרד ואף הלך לקרוא למשה כדי שיעיד עליו.

 

זהו עומק הפשט של המקובל בידינו, כי "ברא מזכה אבא", הבן מזכה את אביו כאשר הוא שומר תורה ומצוות, שכן אביו נשכר בזאת ומתעלה במידת שכרו. כאשר בנו לומד  תורה והולך בדרכי הקב"ה, הרי הוא כמי ששולח חבילות מזון לקרוב הרחוק הנמצא בכלא, ואשר אין בידו כל אפשרות לדאוג לעצמו.

 

זה גם עומק הפשט במהותו של יום הדין הגדול והנורא אשר יהיה באחרית הימים, בתחית המתים. אמנם אדם שנפטר עשרות, מאות, ואפשר אלפי שנים, קודם לכן, כבר נידון על כל מה שעשה ועל מה שלא עשה. הוא כבר  נתן דין וחשבון על כל מעשיו. ועם כל זאת, ביום הדין ידונו אותו על כל ההשלכות שיצאו מפעולותיו וממפעלות צאצאיו.

 

מטעם זה מכונה בנו של אדם בלשונה של הגמרא כרגלו, "ברא כרעא דאבוה", הבן נחשב כרגלו של אביו. שכן, לאחר מותו של אדם, אין הוא יכול לעלות עוד במדרגתו. לא נותר בידו אלא את שהשיג בעבודתו שבעולם הזה ותו לא. מפורסמת בכייתו של הגר"א, אשר שעות ספורות לפני מותו אחז בציציות בגדו והתבטא כי כאן, בעלמא דנן, יכול אדם לזכות בחיי נצח הודות למספר קופיקות. בידו, אמר, לקנות כמה חוטי ציצית, להכין טלית מצויצת וללבוש אותה.

 

ואולם, הוסיף אז, אין הדבר בכוחו של אדם אלא עד לרגע מותו, ומשעה שמת לא יוכל לגרוע ולא להוסיף, שכן, העולם שלאחר המות הוא עולם שבו האדם נחשב כעומד וכמי שאין בכוחו להתקדם. ומטעם זה נקראים גם המלאכים "עומדים", שכן גם הם אינם יכולים להתעלות או לרדת בדרגתם, וכנאמר: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג', ז'), וכן "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו', ב'). ואולם, כאשר מזכה הבן את אביו במעשיו הטובים, הרי אביו הולך מחיל אל חיל והוא מתעלה אף בעולם הבא, אשר בו אין לאדם את הכוח כדי להתעלות בעצמו. נמצא כי הבן משמש כרגליו של אביו, המאפשרות לו את ההליכה, ולכן אמרו חכמינו כי "ברא כרעא דאבוה".

 

מכאן ניתן להוריד!!!

 

עתה נבין פשרה של אגדה תמוהה ומפורסמת. בגמרא מסופר על רב נחמן ורבי יצחק שישבו יחדיו בסעודה משותפת. במהלך הסעודה ביקש רב נחמן מרבי יצחק כי יאמר דבר חידוש. לאחר שגמר את אכילתו נענה רבי יצחק ואמר, כי שמע שרבי יוחנן אמר שיעקב אבינו לא  מת. למשמע הדברים הביע רב נחמן את פליאתו: והלא  בחומש מסופר כי יעקב נספד, נחנט ואף נקבר, וכי לחינם היו כל אלו? שאל. בתשובתו השיב לו רבי יצחק: "מקרא אני דורש, שנאמר ועתה אל תירא עבדי יעקב נאום ד' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה: ).

 

מתוך תשובתו השניה של רבי יצחק, "מקרא אני דורש", אנו למדים, כי גם אם דרש שיעקב לא מת, ודאי לא התכוון לפשוטם של דברים. שכן, אם לא כן, הלא תחזור הקושיא שנשאל קודם לכן, וכי לחינם נחנט ונספד יעקב?

 

ודאי התכוון לבחינת "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שונה מזו שהבנו בראשונה. מסתבר כי הבין שאם זרעו של יעקב בחיים, שומר תורה ומצוות כדבעי, הרי אף יעקב בחיים. והרי הוא כמי שחי אף לאחר מותו, מתקדם והולך בדרך העולה בית ק-ל, ולא על חינם הקיש את יעקב לזרעו, שכן כל עובדת היותו של יעקב בחיים, אינה אלא  מכח היותו של זרעו בחיים, זרעו הוא אשר מקדם ומעלה אותו יותר ויותר, בחינת "ברא כרעא דאבוה", (ועיין עוד ב"ותלמודו בידו" לפרשת שמות).