מכות עם כל הנשמה

  
 

פמוט הכסף ראה ימים יפים יותר, כשסבתא עליה השלום הדליקה בו נרות בצעירותה הוא היה זקוף ובוהק, פיתוחי הפרחים שעליו היו מעשה אומנות של ממש, והקנים המסתעפים שיוו לו מראה אצילי ומרשים. השנים עשו את שלהם ופמוט הכסף התעקם ונסדק, השחיר ונאכל, ומראהו היה מעורר רחמים.

"במקום לשבת כאן ולבהות בחלון, תעשה משהו מועיל!", אמר האב לבנו, "קח את הפמוט ותן אותו לצורף, שיחדש אותו בבקשה".

הלך הבחור אל הצורף, הניח את הפמוט על שולחנו המוכתם ואמר: "אבא ביקש שתחדש אותו".

הסתכל הצורף על הפמוט, בחן את סדקיו, שפשף וגרד, ואז, לתדהמתו של הבחור לקח את הפמוט הניח אותו על הסדן הגדול הכה בו בפטיש גדול, שיטח אותו לרדיד דקיק ועלוב, והניח אותו מאחורי הדלפק.

"תחזור בעוד שבוע, ותגיד לאבא שלך שזה יעלה לו מאה דינרים. ואל תדאג, תקבל חזרה פמוט יפה יותר ממה שהיה לסבתא שלך".

הבחור חזר הביתה נלהב. "אבא, תמיד אמרת שאני בטלן, אבל זהו, החלטתי, מצאתי לעצמי מקצוע קל ופשוט. רק תעזור לי לפתוח חנות והמזומנים יתחילו לזרום".

האב שהכיר את בנו פקפק, אבל נתן לו הזדמנות ופתח את הארנק.

הבחור, נמרץ ונלהב, הלך ושכר חנות קטנה במרכז העיר, קנה שולחן, סדן ופטיש, ותלה שלט גדול ומאיר עיניים "צורף מומחה מתקן הכל". הלקוחות זרמו בהמוניהם, מסתבר שיש ביקוש לצורפים, אחד הביא חנוכייה, השני פמוטות והשלישי גביע לקידוש, כולם ביקשו לתקן, לשפץ לייפות ולהבריק, והבחור שלנו קיבל את כולם בסבר פנים יפות, כאומן זקן ורגיל, אחז את הכלים בידו בחן ובדק ואחר כך הניח על הסדן, הכה בפטיש והפך את הכלי לרדיד שטוח וחסר צורה, "תבואו בשבוע הבא", אמר לכולם בחיוך, "וכמובן, אל תשכחו את הכסף", וזרק את הרדיד אי שם בפינת החנות.

"במה אתה עוסק?" התעניין אביו בערבו של יום עמוס בלקוחות.

"אל תדאג, אבא, מצאתי מקצוע קל בצורה מדהימה, בשבוע הבא כבר אהיה עשיר!"

כשאומרים לי אל תדאג, אני מתחיל לדאוג, חשב האב, אך שמר את מחשבותיו לעצמו והמתין לראות מה מבשל לו הבטלן שלו.

השבוע חלף במהירות, הצורף החדש היה עסוק מבוקר עד ערב וקול פטישו המכה בסדן נשמע היטב במרכז העיר, הלקוחות המשיכו לזרום, וידיו היו מלאות עבודה, עשרות כלים חסרי צורה שכנו בפינת החדר והוא המשיך לקבל את הפונים בחיוך ובאדיבות, "תחזרו בעוד שבוע".

שבוע חלף והקונים התחילו לחזור.

"אפשר את הפמוטות שלי בבקשה?"

"אני רוצה לקבל את הגביע שהכנסתי בשבוע שעבר".

"תן לי את קופסת הבשמים!".

ניגש הבחור לפינת החנות, נבר בין הטסים המרודדים, חיפש ובדק, ופניו העלו ארשת של תימהון, זה לא קרה, הכלים נשארו כמות שהיו.

"אני לא מבין", הסתובב הבחור חסר אונים בחנותו הקטנה, "זה לא קרה!"

"מה לא קרה?" נזעקו הלקוחות.

"זה לא הפך לגביע! וגם לא לפמוט, ולא לקופסת בשמים! זה פשוט לא קרה!"

הם הסתכלו עליו כעל משוגע, עד שמישהו קלט את הרעיון: "אתה רוצה להגיד שלא עשית כלום עם הגביע שלי?!"

"לא! לא עשיתי כלום!"

"אז איך רצית שיקרה?!" שאלו כולם במקהלה.

"עשיתי בדיוק כמו הצורף של אבא שלי, הכיתי בפטיש ורידדתי את הכלי, ואמרתי לכם לבוא בשבוע הבא בדיוק כמו שהוא אמר…"

הם לא ידעו אם לצחוק או לבכות וניסו להסביר לו שהצורף השני אחרי שהכה בכלי לקח אותו וטיפל בו במסירות, הוא רקע וחקק, גילף ושייף, הלחים והדביק, ורק אחרי שעות ארוכות של עבודה היה הפמוט מוכן. אין קיצורי דרך.

אבל הוא לא הבין, האדיוט.

הוא לא הצליח להבין למה כולם כועסים עליו. הוא הרי היכה.

 

 * * *

 

וגם אנחנו דופקים בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, דופקים ומכים את הלב, הלוך ושוב, הכה וחזור, "אשמנו בגדנו… חטאנו ופשענו", מכים ואומרים, מכים ומתוודים.

 

אל נא נשכח, ההכאה איננה קסם, גם אם נכה חזק מאוד לא נוכל להתנקות, אם לא נצרף אל ההכאה על הלב את העבודה האמיתית, את חשבון הנפש האמיתי שאליו מצטרפת החרטה והתשובה, ההתבוננות והקבלה לעתיד.

 

רק כך נצא מיום הכיפורים מלאי זיו והדר, זכים ונקיים.

 

שתהיה לנו גמר חתימה טובה.