קרקורים, נפנוף כנפיים ותפילות

בגיליון יום הכיפורים, של מגזין מסוים, הופיעה תמונה של ילדה קטנה וחמודה בירושלים. הילדה ספק חייכה, ספק צרחה, ומעליה הונף תרנגול. התמונה, סיפר לנו הכיתוב, מראה טקס שנחגג לפני יום כיפור. אכן כן: זהו טקס הכפרות. אך הכיתוב המשיך והסביר כי באמצעות הטקס מועברים "חטאיו של האדם אל התרנגול".

 

אח, לו רק הייתה כפרת עוונותינו כה פשוטה…

 

למותר לציין, כי טקס הכפרות אינו מעביר את החטאים אל העופות (או למטבעות שמשמשים את עורכי הטקס החלופי, "פדיון כפרות"). אמנם נכון הוא, שלהקרבת בעלי חיים היה תפקיד חשוב בחיים היהודיים בזמן שבית המקדש היה קיים, אך כפרת עוונות, כאז כן היום, דורשת… תשובה.

 

לרוע המזל, אין קיצורי דרך כשמדובר בלקיחת אחריות על פעולותינו. תשובה היא התרופה היחידה לחטא, והיא אכן תרופה מדהימה. זאת משום, שהיא מסוגלת להשיג יותר מהתנצלות פשוטה. המקורות מלמדים אותנו, שיש לה כוח לחזור אל העבר ולשנות את מהות מעשינו. משום כך, תשובה היא "חידוש", מונח שמתייחס לדבר שהינו מעבר להגיון הפשוט. בכל מה שנוגע למחיקת חטאים, אין לה תחליף.

 

ובכן, מה כל זה קשור לעופות?

 

כפרות

ה"שולחן ערוך", המסמך ההלכתי החשוב ביותר, או "קובץ החוקים היהודיים" כפי שהוא מכונה, מציין את מנהג הכפרות, אולם מסתייג מקיומו. יחד עם זאת, פרשנותו של הפוסק בר הסמכה, הרמ"א (רבי משה איסרלס), מציינת את המנהג האשכנזי ותומכיו החשובים וקובעת, כי יש להמשיך ולקיימו במקומות בהם מקובל לערוך אותו.

 

משמעות המנהג וכוונתו מובהרים היטב בספרו המפורסם של החפץ חיים, "משנה ברורה". הוא מסביר, בצטטו מקורות מוקדמים, כי בשעה שאדם עורך את הטקס, עליו לחשוב על כך, כי מה שצפוי לקרות לעוף, קרי – שחיטתו, היה אמור לקרות גם לו. למרבית המזל, העולם מנוהל מצד הרחמים האלוקיים ולא רק על פי דין צדק נוקשה, מה שמשאיר לאדם פתח מילוט ואפשרות לחרטה ותשובה. טקס זה נועד להמחיש עובדה זו ולעורר את האדם להתחרט על מעשיו, ובאמצעות החרטה, לגרום לאלוקים להמתיק את גזר הדין העומד מעליו.

 

אם כך, מנהג הכפרות הוא למעשה תמריץ, לבחינת הצורך שלנו בכפרה, ומטרתו לעורר רגשות חרטה, בד בבד עם הרצון להשתנות לטובה ולשפר את מעשינו. ואכן, על פי המנהג, התרנגול השחוט ניתן לעניים כמחווה של צדקה.

 

תשליך

מנהג נוסף ש"זוכה" לפרשנות לקויה, הוא מנהג ה"תשליך" בראש השנה. נוטים ליחס למנהג זה כוח על טבעי, מעין "השלכה מאגית של חטאים". אך למנהג זה, שבו מתקבצים אנשים בסמוך למקווה מים, באומרם פסוקים ותפילות, אין השלכות ישירות כל כך. בדומה למנהג הכפרות, גם כאן ניתנת לנו ההזדמנות, להתחבר לצורך שלנו בחרטה ובהכאה על חטא. הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", שנאמר בתפילה הנלווית לטקס, הוא מטאפורה למה שאנו יכולים להשיג בחרטה אמיתית ובנחישות להיטיב את דרכינו בעתיד.

 

ר' אברהם יצחק שפרלינג, כותב בספרו הקלאסי, "טעמי המנהגים", כי המנהג מזכיר לנו, שהיום בו יהיה עלינו לתת את הדין עשוי להיות קרוב יותר משנוכל לדמיין – ממש כפי שדג ששוחה בחופשיות בים הרחב, עלול להילכד כל רגע ברשתו של הדייג. המחשבה כי הקץ רחוק מאתנו עלולה לגרום לכך, שאיננו ממצים את הפוטנציאל הרוחני שלנו. נדמה לנו, שתמיד יהיה לנו די זמן לחרטה כשנזדקן…

 

לעתים קרובות מדי, אנו נוטים לראות בחוקים, במנהגים ובטקסים היהודיים, שרידים מיושנים מעבר רחוק, שבמקרה הטוב מעוררים בנו רגשות השתייכות ונוסטלגיה.

 

אך מבט מקרוב במנהגי התשליך והכפרות מראה לנו, כי ישנו פער עצום בין שמירת המסורת כטקס חיצוני בלבד, לבין הבנת המשמעויות העמוקות, הטמונות בטקסים ובמנהגים של החיים היהודיים.

 

היהדות על מנהגיה וטקסיה מלאים במשמעויות עמוקות. אם רק נטֶה להן אוזן, אם נקשיב לעצמי הרוחני שלנו ונעשה תשובה – נמצא בהן עושר ועוצמה – עם או בלי עופות ונהרות.

 

[מתוך אתר 'אש התורה']