רגע אחד של התגברות

עומדים אנו בפני משימה גדולה של "תשובה", וכל אחד יודע את נגעי לבבו, חש את כובד המשא. יודעים שצריכים לעשות תשובה אך חוששים, איך, איך נצליח.

 

צריך לדעת שזה אפשרי, הקושי הוא רק ההתחלה. חסר רק את הרגע הראשון של ההתגברות, אחרי כן, אחרי שבירת היצר מגיעה הנעימות, הנאת הנפש הגדולה.

 

שכן, היכולת הזו לשוב בתשובה, לרחוץ ולהיטהר מהעוונות, נובעת מעצם מעלת נשמת ישראל..

 

וכך הם באור דברי רבותינו במדרש:

כנסת ישראל, מעצם מהותם הם קדושים וטהורים. נאים הם בעצם בריאתם. העבירות הינם רק לכלוך חיצוני, כביכול מן השפה ולחוץ. בתוך תוכם נשמת- אלוקים בהם, ורק ה"עניות בדעת מנוולתן". ישראל, מאמינים הם בני מאמינים, וזכות אבותם מסייעתם לחזור ולהיות נאים כבתחילה. צריכים הם רק לרחוץ ולהיטהר מהעוונות, ומייד ישובו לזהרם.

 

הלא "רשעים מלאים חרטות". בטוחני שכל אחד נקרע בלבו על הזמן ההולך לבטלה לבלי שוב, אדם חוטא ונהנה בשעת החטא. אולם רגע לאחר מכן, הוא מתחרט. מהיכן נובעת תכונה זו? הרי זה לכאורה מנוגד ל"מהלך" של היצר, שרוצה שהרשע יחזיק ברשעו?

 

ושמעתי מדודי רבי איסר זלמן מלצר, בשם רבי איצל'ה מפעטרבורג זצ"ל, ששורש הדבר הוא מ"השונא הגדול שיש לך- יצרך הרע", הרוצה להזיקו ולאבדו משני העולמות, ולכן כשרואה שהאדם כבר התפתה לחטוא, מביאו לידי חרטה כדי שיפסיד גם את הנאת העולם הזה.

 

החטא אינו מצב "טבעי" בנפש היהודי. אין בזה לא עולם הזה, ובוודאי שלא עולם הבא. ולהיפך, כשחיים ועושים טוב, כראוי, כמה הנאה וסיפוק יש לאדם. הוא אינו מתחרט על כך. הרי הנפש "לא תימלא"- "למה? שהיא בת מלך!"

 

נשמתו של אדם מצד עצמה, חפצה לעשות מעשים טובים. היא רוצה רק טוב, אלא שהיצר הוא שמקשה. אבל כשאך מתחילים לשוב, כשרק שוברים את כוח היצר, מיד מרגישים את האושר המציף את כל חדרי הלב…

 

"תשובה" זה עניין של רגע. "יש קונה עולמו בשעה אחת". צריך רק לחצות אותו, להתגבר בעוז, "והנה ברגע אחד קטן יצא מאפילה לאור גדול" (שערי תשובה).

 

זהו תמצית כוחה העצום של התשובה. זוהי המשימה הניצבת לנגדנו.