הנס הגדול והצלתו של הרב שך ביום הכיפורים

ליל יום הכיפורים. האמא, מרת בת שבע, שופכת ליבה בעזרת הנשים של בית הכנסת. כדרכה מידי שנה בשנה, אשר מעת התקדש הצום ותפילת "כל נדרי" לא הייתה משה ממקומה בעזרת הנשים, עד למחרתו כי פנה יום. רק לאחר נעילה ותפילת מעריב של מוצאי הצום, הייתה שבה לביתה, כשבידה מחזור התפילה הרווי בדמעות חמות, שהעידו על "עבודת היום" המאומצת של הצדקנית.

 

גם האב, הר"ר עזריאל, עמד אז בתפילה, שקוע בצקון לחש, לפני בורא עולם. הוא לא שיער בדעתו, מה מתרחש עם בנו יקירו באותן הדקות.

 

ואלעזר מנחם, ילד השעשועים בן החמש, צעד לבדו ברחובותיה- סמטאותיה של העיירה ואבוילניק, בדרכו לבית הכנסת. הרחוב באותן שעות היה ריק כבר מאדם. יהודים, בכל אופן, לא נראו בו. הכול שהו בהיכלי בתי הכנסת שבעיירה. במרחק משם, בין דוכני השוק המקומי, התנהל עדיין מסחר ער של נוכרים, והדיו התגלגלו עד לרחוב השומם.

 

ואז לפתע, נשמע קול שקשוק גלגלי מרכבה, מבקיע לעבר הרחוב הריק. הידיעה שבתי היהודים מרוקנים מיושביהם, בגלל הימצאותם בבית הכנסת, גרמה לבני בלייעל נכריים, לחרוש רע ולהוציא לפועל את מזימתם הנוראה. עין זוממת רעה, הביטה ממרומי הכרכרה, לעבר הילד הקט, הצועד לבדו בסמטה השוממה…

 

הייתה זו קבוצת צוענים, נוודים, מרוטי בגדים ורעי מראה. הם מיהרו לרדת מעגלתם וליטול את הילד בידיהם החסונות. הילד ניסה להתנגד, ידיו התנופפו באוויר ורגליו רקעו. יד חסונה שחסמה את הפה הרך, כלאה את הזעקה שביקשה להימלט מגרונו, בקריאת עזרה נואשת.

 

ריח של סכנה גדולה עמד בחלל העיירה. הסוסים החלו לשעוט בסמטאות ואבוילניק השקטה כשהם מותירים אחריהם זעקה אילמת ועקבות אופני כרכרה שנחרצו עמוק באדמה…

 

כמה מבנות העיירה, עמדו אז בחלון ביתן, צפו אל הרחוב הריק. אך בנס השגיחו במתרחש. בכוחות לא להן החלו רודפת אחרי העגלה המתרחקת, תוך כדי שהן מרימות קול זעקות חמס ושבר. בליל קולות קורעי לב, מילאו את חלל הרחוב, והתערבלו בקול בכיו המשתק של הילד…

 

הצוענים החוטפים נבהלו, ומורך לב פתאומי השתלט עליהם. בהחלטת פתע לא אופיינית מיהרו להשליך את הילד ארצה מתוך העגלה. כשמלאכי רחמים ממרום חופפים על הילד הרך, מפני כל פגיעה פיזית, כמו מפני אסון רוחני. בנס לא נחבט ונפגע בן החמש במהלך אותו "חילוץ".

 

ומידי שנה בשנה, במוצאי יום הכיפורים, היה מרן זיע"א מציין את נס הצלתו בהתרוממות נפש ודעת, תוך כדי חלוקת משקה ושתיית "לחיים", לתלמידים ומקורבים, שעלו ופקדו את ביתו נאווה קודש, מתוך הודאה להקב"ה על הימלטו ממוות, ובעיקר על ההצלה הרוחנית.

 

רבינו הגדול מרן זצ"ל, ייחס למעמד זה חשיבות רבה, וראה בכך חובה להודות ולהלל על נס הצלתו, אותה העלה שלא כמנהגו ברשימה מיוחדת בכתב יד קודשו.

 

פעם אחת, לעת זקנותו המופלגת, לא חש בטוב במוצאי יום הכיפורים, מחמת עינוי היום. ובני הבית שביקשו למנוע ממנו טרחה יתרה, לא הניחו לשוחרי דלתו להיכנס אל הקודש פנימה.

 

למחרת היום הייתה נפשו עגומה עליו, על דבר אשר לא עשה זיכרון לנס בתודה והלל לקב"ה. ולמרות שכבר עברו מאז האירוע כמאה שנה, הקפיד על מקורביו על שלא הזכירוהו אמש על עניין הנס.

 

"ויום טוב היה עושה כהן גדול לכל אוהביו, כשנכנס בשלום ויצא בשלום בלי פגע".

 

אמת מה נהדר היה מראה…

 

אשרי עין ראתה זאת- הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו!!!

 

(מתוך ספר התולדות "מרן הרב שך" חלק א'- "מואבוילניק עד בני ברק" מאת נכדו הרב אשר ברגמן שליט"א)