כוחו של כל נדרי

מספרים שאוטו קאהן – איל הון אמריקאי יליד גרמניה – צעד פעם ברחובות ניו יורק עם חברו, הקומיקאי מרשל פ. ויילדר. הם ודאי נראו זוג מוזר – מר קאהן הזקוף והנאה, ומר ויילדר הכפוף, שסבל ממום בעמוד השדרה.

כשהם עברו ליד בית כנסת בשדרה החמישית, קאהן, יהודי שלא זכה לחינוך יהודי מהוריו, פנה אל ויילדר ואמר, "אתה יודע, פעם הייתי יהודי". "באמת?" ענה לו ויילדר. "ואני פעם הייתי גיבן".

הסיפור הזה לא עוזב אותי, בגלל שיום כיפור מתקרב. וליתר דיוק – בגלל תפילת כל נדרי.

יופייה ועוצמתה של תפילת כל נדרי, מוכרים היטב לכל יהודי שאי פעם נכנס לבית הכנסת ושמע אותה נאמרת לפני תפילת ערבית, ביום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי. רק לב של אבן לא ישדר חיל ורעדה לגוף בו הוא שוכן, כשקול נדרי מתנגן בנעימתו העתיקה ומעוררת היראה. ובכל זאת, מילות התפילה – או ליתר דיוק "הכרזות" התפילה – אינן מדברות ישירות על כובד היום, סוף ימי התשובה והדין.

במקום זה, הן מדברות על התרת נדרים, ובמיוחד (על פי המנהג האשכנזי הרווח) על ביטול נדרים שיתכן וייעשו בשוגג בשנה הבאה.

על פי התורה, לנדרים או להתחייבויות מילוליות, יש כוח עמוק, והם באמת מחייבים את מי שאומר אותם. לכן, יהודים שומרי מצוות משתדלים להימנע לא רק מנדרים רשמיים, אלא מכל הבטחה שיכולה להתפרש כנדר. לא כל כך מפתיע שאנו מקבלים את יום הכיפורים מתוך התייחסות לכובד משקלם של הנדרים, אך מה שיותר קשה להבנה הוא האווירה הכבדה והעצובה באותו הרגע.

משערים שהאווירה הקדורנית של כל נדרי, נובעת ממסורת של ימים ומחוזות אחרים, שבהם יהודים נאנסו להצהיר אמונים לדת אחרת, בשל לחץ כלכלי, חברתי או אף גרוע יותר. ע"פ אותה השערה, נוסח התפילה התייחס לדברי הכפירה הכואבים של הצהרות דת מעין אלה, אשר נולדו תחת לחץ ואיומים.

היום, רוב היהודים אינם מתנסים בלחצים דומים. אמנם מיסיונרים ברחבי העולם עדיין מנסים לנצל את חוסר הידע של חלק מהיהודים בדתם ובמורשתם, אבל היום, רובנו לא חשים שום כורח להסתיר את זהותנו היהודית, על מנת לחיות ולהתפרנס בשלום.

ועדיין, יש דרכים אחרות לגלות חוסר נאמנות למהות שלנו, שכן הכפייה מגיעה באריזות שונות.

המהות הפנימית והאמיתית שלנו מושפעת במידה רבה על ידי מספר רב של משתנים חיצוניים, גם אם אנו לא מודעים לכך. אנחנו עורכים חוזים – אולי נטולי מילים אולם כלל לא נטולי חשיבות – עם מגוון עריצים: אנוכיות, קנאה, כעס, תאווה, עצלות…

חולשות מעין אלה אמנם מלוות אותנו, אך הן לא אנחנו. התלמוד מספר (ברכות יז.) שרבי אלכסנדרי היה מוסיף לתפילתו תפילה קצרה: "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? 'שאור שבעיסה' [היצר הרע]…" כוונתו למעשה הייתה שברגע שמגרדים מאיתנו את שכבות החלודה שאנו מעלים על עצמנו בקלות כה רבה, ומלטשים אותנו עד למהות הפנימית, מגלים שאנחנו רוצים להיות טובים ולעשות אך טוב.

האם יתכן שזהו בדיוק המסר של כל נדרי? האם הניתוק המוצהר שלנו מנדרים ושבועות, נוגע בליבותינו כמו הכחשת ה"שבועות", ההסכמים האומללים שאנחנו מקבלים על עצמנו פעמים רבות? אם כך, אין כל פלא שהתפילה נוגעת כל כך לליבנו או שהיא נבחרה לפתוח את יום הכיפורים.

אחד המרכיבים הבולטים ביותר של יום הכיפורים בזמנים הקדומים, כשבית המקדש עמד על כנו בירושלים, הייתה עבודת שני השעירים. הכהן הגדול היה מטיל גורל על ראשי העיזים; באחד היה כתוב "לה' " ובשני "לעזאזל" (שמו של מצוק גבוה במדבר).

כפי שהתורה מתארת, השעיר הראשון היה מוקרב לאלוקים בבית המקדש; את השני היו מובילים במדבר אל המצוק ומשליכים אותו ממנו.

התורה אומרת שכל העוונות, הפשעים והחטאים של עם ישראל, הונחו "על ראש השעיר" לעזאזל, לפני שהוא נשלח אל מותו. משמעותה העמוקה של המצווה הזאת – ובסופו של דבר של כל מצווה אחרת – נשגבת מהבנת אנוש. אולם ברמה הפשוטה, אפשר אולי לומר שיש כאן סימבוליות, ביטוי לעובדה שבסופו של דבר החטאים שלנו זרים למהותנו, שהם רק ישויות חיצוניות, דברים שצריך "לשלח", לגרש על ידי תשובה כנה.

כשאוטו קאהן נפטר בשנת 1934, הטיים מגזין דיווח שאיל ההון, שחרד מאוד מעלייתו של היטלר, אמר – למרות צורת חייו החילונית – "נולדתי יהודי, אני יהודי ואמות כיהודי."

בהתחשב בחינוכו ובצורת חייו, לא סביר שמר קאהן נכח אי פעם בתפילת כל נדרי. אולם יתכן שהזרע שנזרע בו על ידי חברו הקומיקאי, והושקה במימיו העכורים של הנאציזם, עזר לו להתחבר למשהו במשמעות התפילה. ויהי רצון שכולנו נזכה באותו חיבור.

[מתוך אתר 'אש התורה']
© 2009 AM ECHAD RESOURCES