פרשת פנחס ב-643 מילים

פנחס לקח רומח בידו והכה את נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, ואת כזבי בת צור שהיתה אתו באותה העת. בכך שסיכן את עצמו מפני בני שבט שמעון שרצו לפגוע בו, וקינא את קנאת ה', הביא פנחס בן אלעזר לסיום המגפה. ועל כך הקדוש ברוך הוא מעניק לו בתחילת הפרשה שלנו, "ברית כהונת עולם". הוא הופך לכהן, לאחר שאביו וסבו כבר נמשחו לכהונה.

למרות שפנחס היה בנו של אלעזר הכהן, הוא לא היה כהן בעצמו עד כה, משום שנולד לפני שנמשח אביו לכהונה.

**

הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל "צרור את המדינים והיכיתם אותם". חובה להצר להם ולהרוג אותם. מדוע? משום שבשונה משאר אויביו של עם ישראל, המדינים פעלו בדרך אכזרית במיוחד. הם החטיאו את עם ישראל כדי להפריד בינו ובין בוראו, ובכך קיוו שתסור מהעם השגחת הבורא והם יפלו לפני מדין במלחמה. אומר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל: מי שמחטיא אתכם, אל תוותרו לו, צרור את המדינים והיכיתם אותם.

**

לקראת חלוקה הארץ מצווה הקדוש ברוך הוא על משה ועל אלעזר הכהן למנות את בני ישראל. חז"ל ממשילים זאת לרועה שיש לו עדר של צאן, בא זאב וטרף בהם. לאחר שגבר על הזאב, מונה הרועה את מספר הצאן הנותרות. כך הקב"ה מבקש למנות את בני ישראל לאחר שהמגפה הכתה בהם.

מספרם של בני ישראל (לא כולל שבט לוי) "שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלושים". או במספרים: 601,730.

**

הקדוש ברוך הוא מצווה על משה לחלק את הארץ בין שבטי ישראל. משה הכין 12 גבולות נחלה, והניח פתקים עם תיאור הגבולות של 12 החלקים בתיבה אחת. בתיבה אחרת הניח פתקים עם שמות 12 השבטים, לא כולל שבט לוי. (ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולון, גד, אשר, דן נפתלי, בנימין, ושבט יוסף מחולק לשניים: אפרים ומנשה).

משה הוציא פתק אחד מתיבה זו ופתק אחד מתיבה זו, והשבט שעלה בידו האחת, קיבל את הנחלה שעלתה במקביל בידו השניה.

**

הקדוש ברוך הוא מצווה על משה ואלעזר למנות גם את בני שבט לוי, לאחר שלא נמנו יחד עם כל ישראל בספירה האחרונה. מספרם של בני לוי – 23 אלף. התורה מבארת לנו שבני לוי נמנו בפני עצמם, כי הם לא קיבלו נחלה בארץ ישראל. זאת, משום שבני לוי היו צריכים להיות פנויים לעבודת ה', לימוד תורה ועבודה בבית המקדש. על כן לא ניתנה להם נחלה, ובמקום להתפרנס מחקלאות או מסחר כמו יתר אחיהם, הם התפרנסו מהמעשרות שהפרישו בני ישראל מהתבואה שקצרו ואספו.

**

בנות צלפחד (מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה) באות לפני משה ומתלוננות. הארץ מתחלקת ליוצאי מצרים, למעט מי שמתו במגפות בגלל חטאי העדה. אבל אבינו לא חטא בחטא המרגלים, לא בעדת קורח ולא בחטאי העדה. "בחטאו מת", בחטא פרטי שלו, ועל כן מגיעה לו נחלה בארץ. הבעיה שהוא לא הותיר אחריו בנים, והירושה עוברת לבנים. לכן אנחנו הבנות, לא קיבלנו.

משה רבינו שואל את הקדוש ברוך הוא שמשיב לו "כן בנות צלפחד דוברות". הן אכן צודקות. תן להם את נחלת אביהן, ובלבד שינשאו לבני דודיהן, בני שבט מנשה, כדי שלא תעבור הנחלה לשבט אחר.

**

משה רבינו מסיים את תפקידו בעולם הזה. הקדוש ברוך הוא מורה לו לעלות על הר נבו, וממנו הוא מראה לו את ארץ ישראל כולה. לאחר מכן, כך אומר ה' למשה, תמות בהר הזה, ובו תיקבר.

משה רבינו מבקש מהקדוש ברוך הוא שימנה במקומו מנהיג ראוי לבני ישראל: "איש אשר רוח בו", אדם שידע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל. הקב"ה מצווה עליו למנות את יהושע בן נון, תלמידו של משה, "והאצלת מהודך עליו". את המינוי הוא צריך לעשות לעיני כל ישראל, כדי שיראו שיהושע בן נון, הוא ממשיך דרכו של משה, ולא יערערו על סמכותו.

**

בסיום הפרשה מצווה ה' את עם ישראל להקריב לפניו קרבנות מוספין בשבתות, ראשי חודשים וימים טובים. בכל חג ומועד יש את מספר הקרבנות המיוחד לו, כך גם בשבת ובראש חודש.