ההתנקשות הראשונה

רגע לפני שבלעם נפרד מבלק, מלך מואב המאוכזב, הוא משיא לו עצה כיצד להכות את ישראל מכה ניצחת: "אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין צג, א).

האלוקים, כך הסביר לו בלעם, מעניק את חסותו לעם ישראל כל עוד הוא שומר  על צניעות. הכשילם איפוא בזימה, והניצחון – הוא שלך . ואכן המזימה הצליחה. העם חטא עם בנות מואב והתוצאה: חרון אף שהביא למגיפה בה נפלו עשרים וארבעה אלף איש.

על רקע זה התרחשה ההתנקשות הראשונה בחייו של  נשיא שבט בישראל – כאשר פנחס בן אלעזר הכהן הרג את זמרי בן סלוא.

והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה לכלא זוכה המתנקש ב"פרס האלוקים לשלום": "פינחס בן אלעזר… השיב את חמתי מעל בני ישראל … לכן אמר: הנני נתן לו את בריתי שלום". תמורה זו היא מוזרה ביותר. וכי שלום הוא פרס לאלימות? זאת ועוד, כלל נקוט בידינו ש"כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה". כיצד בא כלל זה לידי ביטוי במקרה שלנו?

כאשר התבונן בלעם בעם ישראל הוא זיהה את סוד כוחו במידת הצניעות. הוא הבין שאין כוח בעולם שיוכל להכות את עם ישראל כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו יציבים ומבוססים. עצתו המרושעת של בלעם נועדה לפרוץ את  המסגרת הזו. ואכן בנות מואב מילאו היטב את המשימה שהוטלה עליהן, וכפי שניסחו זאת חז"ל: "פרצו גדרו של עולם". ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה. "טירוף מערכות" שלט בכל. אפילו נשיא שבט שמעון נסחף למערבולת האיומה וחטא עם בת מדין.

מכת הרומח שהנחית פינחס על זמרי זעזעה את העם והשיבה אותו אל השפיות ואל איזונו הרוחני. היה זה מעשה קנאות שנדרש על פי הנסיבות. העם התפכח, המגפה נעצרה.

אך כלום היתה מותרת אלימות זו? וודאי שלא על פי חוקי התורה והתלמוד המגבילים בצורה קיצונית את המקרים בהם מותר ליטול את חייו של אדם. ואכן, אומרים חז"ל ש"…ביקשו חכמי אותו דור לנדות את פינחס [בגלל המעשה שעשה]".

אולם, ברכתו של האלוקים העניקה למעשה לגיטימציה. היא הוכיחה כי בנסיבות המסוימות הללו היה המעשה כשר וראוי. אולם מדוע העניק לו הקב"ה דווקא את ברכת השלום?

מסבירים המפרשים: "… בשביל שטבע המעשה, שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך. אבל כאשר היה לשם שמים, באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום" (העמק דבר).

כלומר מעשהו של פנחס עלול היה להפר את השלום בנשמתו. הוא עלול היה לפגוע בנפשו פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם. ברכת השלום האלוקית הייתה מידה כנגד מידה – להשיב את השלום בנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, כי למרות ההכרח במעשהו זקוק פינחס לתרופת השלום וההרמוניה האישית.