מי ראוי להנהיג?

 

כולם היו בטוחים שליאור הוא זה שיזכה בתואר "מנהיג חברתי" לשנת הלימודים 2009.

 

בכל שנה בטכס סיום הלימודים מוענק התואר לאחד התלמידים כאות ומופת בהצטיינות במידותף על התנהגות חברתית ראויה לשבח, ועל גילוי אחריות בכלל.

הסיפור של ליאור היה מדהים, ועוד ימים רבים ידובר בו בין כתלי בית הספר ולכן כולם היו הטוחים שליאור הוא זה שיזכה בתואר הכבוד הנחשק הזה.

זה היה ביום בהיר, ליאור וקבוצת חברים ירדו למגרש הספורט למשחק כדורגל סוער. "אתם מריחים את זה?" שאל פתאום עופר והחזיק את הכדור בידו. הם הריחו. זה היה ריח חזק וחריף של עשן שיצא ממבנה קטן ונמוך שהיה בשטח בית הספר היסודי.

"עזבו אתכם!" קראו כמה חברים. "נמשיך לשחק. זה בטח שום דבר".

"יש שם ילד קטן שבוכה!" צעק פתאום מישהו.

הם ראו את הילד בוכה ומצביע לעבר המבנה הנמוך.

פתאום ראו החברים את ליאור מטפס בזריזות של סנאי על הגדר הגבוהה, וקופץ לעבר המבנה הבוער.

"לאן אתה הולך?" שאלו החברים, "אתה לא נורמאלי!".

אבל דרו לא הקשיב לאף אחד. הוא פשוט המשיך היישר אל המבנה הבוער. הוא פנהנ אל הילד הבוכה,ואז כאחוז תזזית הוא ניגש אל הדלת, הוא ניסה לפתוח, אך היא ננעלה. הוא הסתכל מסביבו בבהלה ואז הרים אבן גדולה וניפץ בה את חלון הזכוכית. ענן עשן גדול פרץ החוצה וליאור קפץ פנימה, דקה ארוכה חלפה וליאור יצא כששני זאטוטים אחוזים בזרועותיו, פניהם היו אדומות, בגדיהם מפויחים, ועיניהם שידרו פחד ובהלה.

רק אז, לאחר דקות ארוכות ויקרות יצאו מתוך בנין בית הספר אנשי הצוות וגילו את האסון שנמנע בזכותו של ליאור.

התברר, כי שלושת הילדים הסתגרו במבנה הקטן ושיחקו בקופסת גפרורים שמצאו. רק אחד מהם הספיק לצאת לפני שהדלת ננעלה. השתיים האחרים נעלו בפנים ונלכדו בתוך המבנה הבוער. אילו היו חולפות עוד כמה דקות הם לא היו נשארים בחיים. דקות הציל אותם.

ליאור הפך אז לגיבור היום. צלמי עיתונות הגיעו כדי לצלם אותו. ותמונתו התנוססה בכל עיתוני הארץ. הכלי התקשורת דברו עליו, והמורים יצאו מגדרם לשבח את מעשה הגבורה של ליאור.

עכשיו, לקראת טקס סיום שנת הלימודים היו כולם בטוחים שליאור יזכה בתואר הנכסף.

 

אבל לא. 

ליאור קיבל רק אות הוקרה ופרס הצטיינות. המנהל ציין אותו לשבח והעלה את מעשה בגבורה שלו על נס. אבל הוא לא זכה בתואר.

 

"אני רוצה להזמין לבמה," הרעים קולו של המנהל וגבר על קולותיהם של התלמידים המופתעים, "תלמיד יקר בבית הספר, תלמיד שראוי לקבל אות הערכה בכל יום מימיות השנה שהוא נמצא בבית הספר. לא פעם תפסתי אותו מרים כיסאות בסופו של יום כדי להתחשב במנקה. ראיתי אותו מסייע בחפץ לב לתלמידים שביקשו את עזרתו. שמעתי אותו נרתם ברצון למשימות חברתיות בבית הספר. להערכתי לא עבר כף לא יום מבלי שהתמיד במעשיו הטובים. הוא ראוי לכל שבח. קבלו את נועם…"

נועם עלה לבמה בצניעות אופיינית, הוא קיבל את תעודת ההוקרה. המנהל טפח על שכמו בגאווה וקרא למיקרופון "ההתמדה מנצחת!"

 

***

יש לנו נטייה להעריך את המעשים היוצאים מגדר הרגיל, מעשי גבורה ואומץ, אבל המבחן האמיתי הוא בחיי היומיום, בשגרה האפורה, כשאף אחד לא רואה, כשאף אחד לא ידע על כך לעולם. ההליכה בדרך ההתמדה והעקביות היא המנצחת בסופו של דבר.

 

***

הפרשה פותחת בפינחס בן אליעזר, האיש שעשה מעשה יוצא דופן, וברגע של אחריות מוסרית ורוחנית, בפרץ של קנאות אמיתית ופנימית לשם שמים עצר את המגיפה שהשתוללה בעם. שוא שם קץ למחול התועבה שאיים על שלימות העם, והחזיר את רוח הטהרה למחנה. הוא זכה באות כבוד מאין כמוהו. הקדוש ברוך הוא כרת עמו "ברית לשלום" לו ולזרעו אחריו.

אבל בהמשך הפרשה, כאשר נדרש משה למנות את המנהיג הבא, מבקש ממנו הקב"ה למנות את יהושע בן נון.

פנחס אמנם הציל את העם מאסון. הוא עשה מעשה של גבורה והראה אומץ לב. אך התכונה האמיתית הראויה למנהיג היא ההתמדה גם בימים של שגרה. על יהושע כתוב "לא ימיש מתוך האהל". יהושע מתמיד, יום יום, שעה שעה, הוא רואה בחיי היום יום שלו משימה עקבית שאין לה להפר אותה.

מי שמקדש את השיגרה, מי שרואה בחיי היום יום שלו משימה יקרה שראויה לגיוס כל כח הרצון שלו, הוא ראוי להיות מנהיג בישראל.

 

 

[מתוך עלון 'שלום לעם']