נשים נגד יאוש

חמש אחיות עמדו במרכז מחנה ישראל במדבר ותבעו ממשה – זכויות.

בקשתן היתה הפגנה פרטית נגד הטרוניות והתבוסתנות שכירסמו בלבות הגברים. הפגנה, שזכתה להוקרת התורה, שחקקה לנצח בפרשה מיוחדת את סיפור דרישתן.

"ותקרבנה בנות צלופחד בן חפר.. בן מנשה… בן יוסף… ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר… וכל העדה פתח אוהל מועד לאמור: אבינו מת במדבר… למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (במדבר כ"ז, א'-ד').

לכאורה, לפנינו דרישה פשוטה לקרקע בארץ האבות, הפגנה למען אינטרסים אישיים. בסך הכל דרשו בנות אלו, שבעת חלוקת ארץ ישראל לכשתיכבש, לא יקופחו.

היה זה, איפוא, מאבק רגיל ומוכר על זכויות. מאבק, שדומים לו מתרחשים יום יום בכל מקום שחיים בני אנוש. אבל חז"ל מעלים מאבק זה על נס.

מתברר, שלא על עצם הבקשה זכו להכרה, כי אם בגלל עיתוי הגשתה:

"רבי נתן אומר: יפה כח הנשים מכח האנשים… ללמדך, באיזו שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: 'ניתנה ראש ונשובה למצרים'. אמר להן משה: 'והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתן מבקשות נחלה בארץ?'

אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל לחזור לארץ… באתר דלית גבר (במקום שאין גבר) השתדל להיות גבר" (ילקוט שמעוני פרשת פנחס תשע"ו).

המדרש פורש את תמונת המצב בימים ההם. ימים של רוח נכאים ודכדוך שררו במחנה. עם ישראל הנודד זה קרוב לארבעים שנה במדבר, התעייף, אבד חזון, היאוש הכתיב את מהלכיו. הוא לא האמין שאי פעם יצא ממדבר מצוקותיו ויגיע אל המנוחה בארץ המיועדת. מה פלא כי העם הביט לאחוריו, לעבר מצרים, בערגה ובגעגועים גוברים.

בתוך אווירה עכורה זו, הופיעו האחיות לבית צלפחד ותבעו זכויות מוזרות. זכויות קרקע… בארץ ישראל דווקא. בארץ שנראתה לבני ישראל כחלום רחוק.

בניגוד לאחרים הן ניצבו ובידיהן דגל התקווה המונף אל על: 'אנו יודעות', אמרו למשה, 'שחרף כל סבלותינו, ניכנס לבסוף לארץ. ועל כן זו השעה לדאוג לעתידנו ולזכויותינו'.

כך הפך מאבק פשוט על זכויות והטבות למנוף לשינוי אווירה. אמונתן המוצקה תרמה לשינוי במצב רוחו של העם הנבוך.

מול התביעה של "נתנה ראש ונשובה למצרים", שהשמיעו התבוסתנים, השמיעו נשים אלו את התביעה: "תנה לנו אחוזה". בכך הן הפכו לסמל של אהבת ארץ ישראל.

[ערכים]