"הגלדיאטור הגדול"

המון משולהב ממלא את מדרגות השיש המקיפות את המתחם. אנשים נשים וטף, כולם יושבים על מקומותיהם דרוכים ומתוחים. הכרוז מקריא בקול רם את שמותיהם של הנכבדים התופסים בזה אחר זה את מקומותיהם ביציע הכבוד המוקף שומרים חמושים.

אחד הנכבדים התכבד להנחות את האירוע. בקול מתרונן הוא מספר לקהל שהשתתק על האירוע הנכבד: היום נחזה בשני הגלדיאטורים האגדיים בוספרוס וסולידוס שיתמודדו זה מול זה על החיים ועל המוות. שני גלידאטורים בריאים וחסונים יתייצבו על הזירה, ורק אחד מהם יצא כשהוא עומד על רגליו. הגלדיאטור האחר יצא מכן כשראשו אינו מחובר לצווארו! הפרס לגלידאטור המנצח יהיה חירות. הוא יוכל לצאת מכאן כאדם חופשי שאינו עבד ואינו משועבד לאיש!

מילותיו האחרונות של הנואם נבלעו בקול תשואות הקהל. אבות הניפו את ילדיהם בהתלהבות, אימהות הוזילו דמעה של התרגשות. מדובר באחד הקרבות ההיסטוריים שידעה הרפובליקה הרומאית. לא בכל יום מתמודדים שני אלופים בסדר גודל כזה – על החיים ועל המוות.

שני חיילים בפנים אטומות החלו לגלגל ידית גדולת ממדים, ושער העץ הכבד התרומם אט אט, מפנה מקום לפתח האפל הקבוע מאחוריו. סולידוס נכנס לזירה הראשון כשהוא מתגלגל במהירות ובמיומנות רבה על הקרקע החולית. בהגיעו למרכז הזירה הוא שולף באחת את שתי חרבותיו הנוצצות, מניף אל על ומשמיע שאגה מחרידת לב. הקהל אינו יודע את נפשו מרוב התרגשות. נערים נלהבים מנסים לחקות את תנועותיו של הגלדיאטור המפורסם, מתאמצים לחרוט בזיכרונם את המחזות ההיסטוריים המתחוללים לנגד עיניהם הצעירות.

בפתח הזירה מופיעה דמותו האימתנית של בוספרוס. תנועותיו אולי אינן חתוליות כמו אלו של סולידוס, אבל ממדיו העצומים מקנים לו יציבות לא רגילה. צריך הרבה יותר ממכת חרב כדי להפיל את הר האדם הזה אל מותו. בוספרוס שולף את חרבו ונועץ אותה באדמה. הוא מתקרב לסולידוס ונעמד מולו בידיים חשופות, מניף אותן אל על וקד קידה בפני הגברות הנכבדות שביציע הכבוד. לאחר מכן הוא פונה לעבר סולידוס ומכבד אותו ביריקה עסיסית: "רד על ארבע ותמות בכבוד" הוא צועק בזלזול וגורף את תשואות הקהל.

לא נתאר לכם כאן את המשך הקרב המבחיל הזה, את שלוליות הדם המכתימות את החול הזהוב, ואת מבע פניו האכזרי של סולידוס כשהוא נוקם ביריבו על היריקה, ומבתק את ראשו באבחת חרב, לא לפני שדקר אותו בחרבו פעם אחר פעם.

בואו נעזוב לרגע את הגלדיאטורים שנכנסו למקצוע המפוקפק הזה מבלי שהיתה להם היכולת לבחור בינו לבין מקצוע אחר. הם נלקחו בשבי והושלכו לזירה כדי להילחם על החיים ועל המוות. לא היתה להם ברירה אלא להרוג בחבריהם כדי לשרוד.

אני מעדיף להתמקד דווקא בקהל. באותם אבות המביאים את ילדיהם אל המקום הנורא הזה שבו הם עתידים לצפות באדם העורף את ראשו של האחר. בואו נדבר רגע על האימהות האלו שאיבדו צלם אנוש, על הגברות הנכבדות של משפחות האצולה, שגדלו כל חייהן חיי מותרות ותפנוקים, אשר נפשם לא קצה במראות המבחילים האלו.

איך זה ייתכן? איך יכול להיות מצב שבו אנשים המחשיבים את עצמם לנאורים, האנשים שפיתחו את המדע בראשית דרכו, אלו שהעריצו ציירים וזמרים, אלו שהצמיחו מתוכם אנשי רוח ופילוסופים מפורסמים, איך הם התנהגו בצורה כזאת? איך הם יכלו להפוך לחיות טרף, להשתגע מהתלהבות אל מול מראות הרצח המבחילים האלו?

איך???

התשובה היא שזה טבע האדם. כשכולם מתלהבים, כשאירועי הרצח האלו מכונים 'אירועי תרבות', כשהם הנושא המדובר ברחובות ובכל פינה, הם משפיעים עליך. הם נכנסים לך ללב. כשאתה שומע על האירועים הללו שוב ושוב, כשמגיל צעיר אתה לומד לכבד את הספורט המרושע הזה, אתה נמצא שם. יש לך תירוצים בשפע. "הם נהנים מזה", "שווה להם להילחם כדי לזכות בחירות", "תראה איך הם מנופפים לקהל בהתלהבות", "אם הם באמת לא היו רוצים, אז הם לא היו נלחמים". יש הרבה תירוצים. אבל כל התירוצים האלו לא ישנו את האמת המרה – האדם מסוגל לפעמים להיות בעל מידות מושחתות בצורה מחרידה, לאהוב את הרוע המוחלט, להעריץ את הרשע. אנחנו רק צריכים להיזהר שלא ליפול ברשת הזאת. לפקוח עיניים ולשמור על הראש שלנו שלא יספוג מהסביבה את הדברים הרעים.

      

 

 אני לא רוצה לערוך השוואות מיותרות בין הגלדיאטורים ברומי ובין שחקני הריאליטי בעידן המודרני, אבל קשה שלא להסכים שיש לא מעט מן המשותף ביניהם.

לוקחים 16 אנשים מהחברה הישראלית. אחד אתיופי, אחת רוסיה, אחד ערבי וכל השאר סתם ישראלים, גברים ונשים, עשירים ועניים, מכל הסוגים ומכל המינים. מסבירים לצופים שמדובר בניסוי חברתי מעמיק, שמדובר בתוכנית שממנה אפשר לשאוב הרבה תובנות לחיים. אבל בפועל, מדובר בתוכנית פרימיטיבית מהסוג הנחות ביותר.

מציבים את האנשים האלו בפני השפלה מתמשכת. מאלצים אותם להיפרד מכל טיפה של פרטיות שיש בחייהם. הם צריכים לספר על חוויות הילדות הקשות שלהם, על היחסים בינם לבין בני הזוג שלהם, בינם לבין הוריהם, מי שרוצה לצבור פופולאריות צריך גם לעשות קצת פרובוקציות, או לספר סיפורים קורעי לב על התעללויות שעבר בקטנותו וכו'.

ואז מגיע החלק הכי משפיל… מאפשרים לציבור לבחור את מי להדיח ראשון. להדיח, כלומר לערוף את ראשו. להשפיל אותו בפני מיליוני צופים. המנחה יכריז בפאתוס הלקוח הישר מהזירה הרומאית, בקול מתרונן הוא יסביר לנו שהקהל בחר להדיח כבר בשבוע הראשון את…. המשתתף האומלל שיוצא הביתה בבושת פנים. הדיחו אותו ראשון. מעכשיו הוא כבר לא משתתף בתוכנית ראליטי, הוא "פליט ריאליטי", ומהסוג הכי נחות, של אלו שהודחו על ההתחלה. הוא כמו אותו אדם אומלל שזכה בתחרות "האיש הכי מכוער באוגנדה" בתמורה לסכום עלוב של 500 דולרים, אלא שפליט הריאליטי יצא אומלל ומושפל, ובלי לקבל אפילו לא דולר אחד. 15 דקות התהילה נעלמו כלא היו, ומעתה הוא נעלם בתהום הנשייה. אם מישהו בכלל יזכור אותו, זה יהיה בעיקר את טקס ההדחה המשפיל.

כשאנחנו צופים בתוכניות הראליטי, ולא דווקא באח הגדול, אנחנו הופכים להיות כמו גוש צמר הסופג את הכל. כל מילה, כל ביטוי, סלנג, הצהרה, כל התבטאות נכנסת לנו ללב, כובשת לנו את החיים. אנחנו מתחילים לחשוב כמו שחקני הריאליטי. הופכים למעריצים מושבעים שלהם, או לפחות של חלקם, מקבלים מהם הרבה מאוד תובנות, שחלקן שגויות ומעוותות. אנחנו מאבדים חלק מיכולת החשיבה העצמאית שלנו, ומקריבים אותה על מזבח הריאליטי.

בלי לשים לב אנחנו לומדים לוותר על ערכים המלווים את עמנו כבר אלפי שנים. כשהכוכב הנערץ על ידינו משפיל עד עפר את כבודו של חברו, אנחנו שוכחים לרגע שמדובר במעשה מכוער מאין כמוהו שאבותינו היו מוכנים ליפול לכבשן האש כדי שלא להיכשל בו. כשאנחנו רואים אותו משקר במצח נחושה, רוב הסיכויים הם שנשנא פחות את השקר, ולא שנעריץ פחות את כוכב הריאליטי.

אז בפעם הבאה כשאתה בא לפתוח את הטלוויזיה ולצפות בפרק נוסף של תוכנית ריאליטי זו או אחרת, כדאי שתיזכר לרגע באותם רומאים 'נאורים', ששאגו מהתלהבות אל מול ראשו הכרות של בוספרוס האומלל.