השכפ"ץ הרוחני שלי

גיבור היום ביום שלישי השבוע היה המאבטח מהרכבת הקלה, שהצליח בקור רוח ובתושיה רבה לחסל שני מחבלים צעירים שדקרו אותו וניסו לקפד את פתיל חייו.

זמן קצר לאחר הפיגוע שהסתיים בפציעתם הקשה של שני המחבלים, חשפה אשתו של המאבטח שנפצע קלות ונטרל אתך המחבלים הצעירים, מה הציל את בעלה ממוות. בקבוצת הפייסבוק של בית הכנסת בו הם מתפללים פרסמה האשה את הציצית של בעלה כשהיא מוכתמת במעט דם ומחוררת מהסכין שדקר אותו: "כוחה של ציצית", היא כתבה. "זה מה שהציל אותו".

 

ואכן דבר ידוע הוא שהציצית בכוחה להגן על הלובשים אותה, והיא סגולה נפלאה לשמירה מכל מיני מזיקים ופגעים רבים. כמובן ששום סגולה אינה מעניקה לנו תעודת ביטוח, אך כוחה גדול כדי להוציא אותנו ממות לחיים.

ואם כבר מדברים על חשיבותה של מצוות ציצית, נזכיר גם את הסיפור הידוע שמסופר על הגאון מוילנא, רבי אליהו קרמר: זמן קצר לפני פטירתו מהעולם הזה החזיק הגאון מוילנא את ציציותיו בידיו ופרץ בבכי.

שאלוהו תלמידיו: רבינו למה אתה בוכה?

אמר להם הגאון מוילנא: אני בוכה בגלל מצוות ציצית. כאן בעולם הזה אני קונה ציצית בכמה פרוטות, לובש אותה על גופי במשך כל היום, עוד יום ועוד יום, ומרוויח מצווה חשובה כל כך שעליה אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה.

 

בעוד זמן קצר אני אמות ואפרד מהעולם הזה. בעולם הבא כבר אי אפשר לקיים מצוות, כמו שאמרו חז"ל: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן". היום לעשות מצוות, ולא מחר. את המצוות מקיימים רק בחיים. אני עומד להפסיד את האפשרות לקיים מצווה גדולה כל כך בקלות כזו, ולא אבכה?

בהמשך לדברי הגאון מוילנא נזכיר גם את ההלכה שקובעת שאסור ללכת בבית הקברות או לעמוד ליד מת עם ציצית מגולה.

למה?

כי זה עלבון למת שאנחנו כאילו לועגים עליו, שאנחנו יכולים ללבוש ציצית ולקיים מצוות, והוא לעומת זאת לא יכול, כי הוא כבר מת. זה כמו שנשב מול אדם חולה שהרופא אסר עליו לאכול, ואנחנו נשב מולו ונאכל צלי בשר עסיסי ומגרה. זה לא ראוי ולא יפה לעשות ככה, אז למה ללעוג למת שאנחנו עדיין יכולים ללבוש ציצית?

אנחנו עוד חיים, בואו וננצל את זה כדי להרוויח עוד מצווה.