הכלב שהחזיר אותי בתשובה!

מזג האוויר הסגרירי דווקא עשה לי טוב. הימים ימי סתיו, אחרי קיץ חם ומעיק במיוחד. הכלבלב שרכשנו בשנה שעברה, אילץ אותי לצאת מדי יום לטיול של חצי שעה ברחובות עירי המהבילים. הקיץ הארוך איים להטריף את דעתי, וטיפות הגשם שהחלו לזרזף נטעו בי תקווה שמעתה יהיה הטיול היומי נעים יותר.

כשמזג האוויר נעים, גם המחשבות מתחילות להתבהר. ברוח טובה פניתי לכלבלב הקטנטן שרץ לפני והתחלתי לנהל אתו שיחה שהית ספק דיאלוג, ספק מונולוג:

"מה שלומך ג'רי? איך אתה מרגיש היום?".
– "הב הב", עני לי הכלב.
– "אני שמח לשמוע ידידי, טוב לדעת שאתה מרוצה. באמת הגיע הזמן שתגיד מילה טובה על ההשקעה הרבה שאני משקיע בך. כל יום לקוח אותך לטיול, קונה לך את המזון המשובח ביותר, לוקח אותך בקביעות לביקורים אצל הווטרינר הטוב ביותר באזור, ומתייחס אליך כאילו היית הבן שלי".

הכלב לא ענה לי. נראה היה שהוא מהרהר בדברים שאמרתי לו.
גם אני הרהרתי.

הכלב צריך, הכלב מקבל. ומה עם הנשמה? למה לה אני לא נותן מה  שהיא צריכה לקבל? למה אותה אני לא מטפח ומפנק? אולי צריך גם אותה לקחת לווטרינר או לרופא הנפשות – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, קצת לשפוך לפניו את הלב, לעשות לו כבוד, לעשות לו נחת.

חזרתי הביתה שותק ומהורהר. הכלב כבר מזמן סיים לחשוב על מה שדיברנו, הוא כבר היה עסוק בלהשתובב וניסה לפתוח איתי שיחה, אבל הפעם אני לא עניתי לו, נתתי לו לנהל מונולוג עם עצמו.

למחרת, כשטיילתי עם הכלב, שוב הכתה בי התובנה שאתמול עסקתי בה. שוב התחלתי להשוות בין הכלב שלי ובין הנשמה שלי – מי מהם שווה יותר, ובמי ראוי להשקיע יותר.

היום, שלוש שנים אחרי, אני כבר לא מטייל עם הכלב. מסרתי אותו לאחותי הצעירה שגם לפני כן היתה מאוהבת בו. במקום להשקיע בכלב, התחלתי להשקיע בנשמה. קצת נותן צדקה, קצת לומד תורה והרבה מתפלל לבורא, מבקש ממנו שיוסיף להרעיף עלי מטובו הגדול, ומודה לו על שזיכה אותי לחזור אליו, כבן השב אל אביו אחרי תקופה ארוכה בה התרחק ממנו.

אני עדיין רואה את ג'רי שלי מדי פעם, כשאחותי באה לבקר ומביאה אותו אתה. אני קצת מתגעגע אליו, והרבה מכבד אותו. אחרי הכל הוא זה שלימד אותי לחיות כיהודי!