"היי, נעים מאוד, אני הנשמה"…

נכון, לא רואים אותה, אבל בהחלט מרגישים…
אתה מסתכל על עצמך – אתה לא רואה אותה. אתה ממשש את עצמך – אתה לא חש אותה. היא לא מרעישה ולא מנפנפת, אך למרות הכול היא בהחלט קיימת. אם נעצום לרגע את העיניים, נאטום את האוזניים ובשקט בשקט נתרכז פנימה- נגלה: אי שם במעמקי הגוף, חיה ופועלת – הנשמה. הנשמה שלנו. אז נכון, לא רואים אותה, אבל בהחלט ניתן להרגיש אותה. ניתן להקשיב לקולה העדין המבקש ומחפש את שלו ונשאר רעב גם כשהגוף אמור להיות ממש שבע. אתה מוזמן לצאת איתנו למסע קצרצר בו נגלה ונזהה את הנשמה ונצליח לראות כי למרות שהיא נמצאת עמוק בתוכנו, היא פועלת בכוח ובעוצמה במודעות ובתחושות שלנו.

אתה מרגיש, אתה חושב, אתה מדבר. איך?
נעשה רגע חושבים: האם אנחנו רק פיזיים ומוחשיים? היכן ממוקמים הרגשות? האם ניתן לנגוע בהם? היכן ממוקמות המחשבות? למה לא רואים אותם? וגם: איך אנחנו מדברים? מדוע רק האדם מדבר ולא אף אחד מבעלי החיים האחרים? שאלות אלו מצביעות על תעלומת הכוחות הנסתרים והפנימיים של האדם, שעל פי התורה פתרונן הוא בהבנת רכיבי הנשמה. אין הבדל בגוף עצמו בין אם הוא חי לבין אם הוא מת, מסבירים חכמי הקבלה, ההבדל נמצא דווקא בנשמה. כשהנשמה פועלת ומחוברת לגוף הוא חי, כשהנשמה עוזבת את הגוף הוא מת. מכאן, מסבירים הם את הדרך בה הנשמה שמחייה את הגוף גם מתפעלת אותו-

חמישה חלקים לנשמה, מהם?
הגוף פועל בשלושה רבדים באמצעות שלושה חלקים שונים של הנשמה. המישור החומרי ביותר של פעולות הגוף הוא המעשים, הפעולות התנועות והתחושות שהוא עושה עקב היותו חי. חלקים אלו המוגדרים "מעשים", מתופעלים על ידי החלק הנמוך ביותר של הנשמה, המכונה  – "נפש". "נפש" זו בעצם ההגדרה לרוח החיים המפעילה את מערכות הגוף ופעולותיו והיא קיימת, אגב, גם אצל בהמות, עם פחות יכולות ואפשרויות. המישור האמצעי בפעולות הגוף היא יכולת הגוף לדבר. בפעולת הדיבור יוצאת רוח פנימית ועוברת דרך מיתרי הקול ורוח זו שכמובן אינה מגיעה מהגוף אלא מהנשמה, מגיעה מהחלק בה המכונה "רוח".  המישור הרוחני והמופשט ביותר בפעולות הגוף היא יכולת החשיבה ופעולות המחשבה השונות. היכולת הזו אינה מתבטאת באף מימד פיזי ,אלא היא רוחנית לחלוטין ומופעלת רק באמצעות הנשמה בחלק ממנה הנקרא – נשמה.

אז מי אני בעצם?
רק החיבור עם חלקי הנשמה השונים (שני חלקים נוספים בה – "חיה" ו"יחידה" אינם מורכבים בתוך הגוף) מאפשר, אפוא, לגוף לפעול ולחיות בשלושת חלקי פעולותיו – המעשים, הדיבורים והמחשבות. ואני יכול כבר לשמוע את השאלה עולה מאליה: "אם אני חי רק בזכות הגוף והנשמה ביחד, אז מי אני? גוף? לא, נשמה? גם לא. אז מי"?  שאלה זו מצביעה על מסקנה מעניינת, שלמרות שכל אדם מבין אותה, קשה לו מאוד להסביר אותה: האדם הוא היצירה היחידה בעולם המורכבת משני חלקים נפרדים – הגוף והנשמה. שני חלקים שונים, מנוגדים ואפילו סותרים. לכן, התחושה של כל אדם עם עצמו מורכבת משני החלקים והוא מזהה את עצמו, בלי יכולת לבטא זאת מספיק במילים, כיצור המורכב משניהם ולא כאף אחד מהם בפני עצמו…

גוף, נשמה ומה שביניהם
ההרכבה בין הגוף והנשמה יצרה את היצור הייחודי שנקרא "אדם" וכולנו עשויים עם הסתירה הפנימית המורכבת בנו: גוף וחומר מצד אחד ונשמה ורוח מהצד השני. למרות החיבור המופלא והניסי שמתקיים רק בזכות גזירתו של בורא עולם בין חומר פיזי למשהו רוחני ובלתי נראה, עדיין קיימים הבדלים בין הנשמה לגוף שלא רק שלא היטשטשו הם אדרבה התבהרו. ההבדל המרכזי בין הנשמה לגוף הוא בדרך והמקור בו הם נוצרו – בעוד שהגוף עשוי מארבע היסודות – עפר, מים, רוח ואש, הנשמה עשויה ממקור שונה ואחר לחלוטין – היא חצובה מהעולמות הרוחניים העליונים, היישר מכסא הכבוד.

אז מי חזק יותר?
כך שאנו מורכבים משני חלקים בעלי מהות שונה לחלוטין: אנו מורכבים מגוף שבמהותו הוא חומרי ופיזי ומנשמה שבמהותה היא רוחנית, מופשטת ושייכת לעולמות עליונים. הסתירה בין שני הכוחות ההפוכים הללו, מובילה לסתירה פנימית בנו, ברצונות שלנו, בהחלטות שלנו ובכל בחירה שנעשה עלי אדמות. מצד אחד, נרצה את הדברים החומריים המדברים אל הגוף ושייכים אליו ומהצד השני נחתור להגיע אל הנאות רוחניות ולא חומריות, המספקות את הנשמה ומדברות אליה. מי חזק יותר? ברור שהגוף, הוא הרי הרבה יותר רועש… וסיבה נוספת: אנו חיים בעולם הדומה לו ולאו דווקא לנשמה שבתוכו. לכן, כדי לגלות את הנשמה, אנו זקוקים למאמץ ועבודה…

חיה, נושמת ו…מחפשת
הנשמה אמנם חיה, נושמת, פועלת ומחפשת אך היא עושה זאת די בשקט. קשה לנו לעיתים רבות לשמוע אותה, או בכלל לשים לב אליה, קל הרבה יותר לשכוח מקיומה. אבל דבר אחד ברור – גם לה יש את הצרכים שלה, גם לה יש את הרצונות שלה, ולא פחות חשוב- גם לה יש את המזון שלה. בדיוק כמו שבלי שלוש ארוחות ביום הגוף יישאר רעב ובצומות ממושכים הוא יכול לחלות ואף למות מרעב, כך גם הנשמה – בלי מזון היא תגווע ברעב. מוות של הנשמה אולי לא יורגש כל עוד אנו חיים כשהגוף דומיננטי, אבל בעתיד לאחר מותו של הגוף, מה יהיה על הנשמה?

מה הקשר בין התפילין שעל היד לבין הנשמה?
מפתיע לגלות כי המזון של הנשמה מגיע דווקא מפעולותיו של הגוף. הנשמה זקוקה למזון, קבע בורא עולם, המזון שלה הוא התורה והמצוות, שמזינים אותה בחיים רוחניים הנובעים מההתחברות לבורא עולם באמצעות המצוות, אך את המצוות הללו יעשה לא אחר מאשר הניגוד המושבע של הנשמה – הגוף. דווקא הפעולות של הגוף הן אלו שמזינות את הנשמה. כשהגוף מניח תפילין, לובש ציצית, מתפלל, לומד או מקיים כל מצווה אחרת, הנשמה מקבלת ארוחת בריאות מזינה ומפנקת. איך זה ייתכן? פשוט מאוד: הנשמה יכולה לחיות רק אם היא תצליח להשפיע על הגוף לשמוע לה ולהיכנע לרצונותיה. זוהי זכות הקיום שקבע לה בורא עולם, לכן רק אם היא תצליח להניע אותו לפעול, היא תוכל לזכות בחיים, נצחיים ארוכים ומענגים…