אלו הם הכוכבים הלאומיים שלנו!

"שוב אתה אוכל עם רגליים על השולחן"?

"כן, מה הבעיה? ככה נוח לי, מי אמר שזה לא טוב"?

חילופי הדברים הללו בין בועז לאמו היו מנת חלקה מדי יום ביומו. בועז היה ילד מרדן, זה שתמיד מחפש מה לא בסדר במוסכמות ומנסה לעשות הכול לפי הבנתו. כשהגיעו אורחים הוא הסתגר בחדר, כשכולם אכלו את הפיצה ביד הוא אחז אותה עם מזלג וכשאת העוף כולם אכלו עם מזלג, הוא דווקא אחז אותו ביד… "אם לא אחשוב בעצמי, אז מה אני שווה"? הצדיק את עצמו בועז, כשהסביבה לא רוותה מדי הרבה נחת מהתנהגותו המביישת. האמת, גם הוריו הבינו את השאיפה שלו לחקור ולהבין את הכול בכוחות עצמו ואפילו ראו בכך מעלה, אך מדוע הוא נתפס אליה בצורה כה קיצונית? לא הבינו.

"תשמע בועז" תפס אותו יום אחד אביו לשיחה "תחשוב רגע: אם הכול היית מחליט בעצמך, מנין היו לך הבנות בסיסיות בחיים? מי היה אומר לך מתי ישנים ומתי ערים? מה אוכלים ומה זורקים? איך מדברים וכיצד מתנהגים? האם אדם יכול "לא להתנהג" ולחכות עד שיסיים ללמוד ולחקור את הכול"?…

בועז גדל והתבגר וכשהיה הוא בעצמו נשוי ובעל משפחה, הבין זאת היטב. אם לא היו דפוסי התנהגות קבועים נעוצים בנו מילדותנו שלא לומר לידתנו, כיצד היינו מתפתחים? האם לא היינו כמו אותו ילד שגדל בין חיות בג'ונגל והתנהג לבסוף ממש כמותם?

אם נכונה התובנה ומובנת ביחס לכל ילד ואדם בעולם, בוודאי שהיא נכונה ואמורה להיות ברורה מאליה ביחס לאומה בכללותה. כיצד אנו אמורים לדעת להתנהג בעולם? כיצד כחברה מגובשת בקבוצה הנקראת "עם" נחליט אילו תרבות, אופי וכללים עלינו לקבוע לעצמנו כמותרים ואילו כמחוץ לתחום? כיצד נבין מה "נורמאלי" ומה "לא נורמאלי"? האם נוכל לחשוב ולחקור את הכול מעצמינו? ברור שלא! אז איך?

חכמינו עונים על כך במשפט אחד: "מעשי אבות סימן לבנים".

על ידי שאנו רואים, לומדים ומחקים את התנהגות אבותינו –  אברהם יצחק ויעקב השלמים והצדיקים, אנו יכולים לדעת בוודאות  כך עלינו להתנהג וכך בדיוק עלינו לעשות. דברים שאצלם נחשבו למותרים, ייחשבו כך גם אצלנו ודברים שהם הרחיקו נרחיק אף אנחנו. לא לחינם, אומרים חז"ל, התורה מאריכה כל כך בסיפורי האבות הקדושים ומפרטת כל פרט משמעותי בחייהם. זה נכתב כדי ללמד אותנו, לא דווקא את חוכמת העבר אלא בעיקר את חכמת העתיד  כיצד ננהלוננווט את חיינו.

כך למשל הצורה בה בחר אליעזר את רבקה לאשתו של יצחק יכולה ללמד אותנו על גדולתה של מידת החסד וההתחשבות אפילו בגמלים, האופן בו סחר אברהם אבינו עם עפרון על מערת המכפלה מלמדת אותנו על יושר, הגינות ושנאת בצע והמלחמה של יעקב עם עשיו בדורון תפילה ומלחמה, מלמדת אותנו על מלחמתנו שלנו עם היצר הרע– שרו של עשיו. הסיפורים הם רבים והמסרים שבהם עצומים, אך אם לא נפנים אותם, נהיה כמו הנער מהסיפור שחיקה את התנהגות החיות במקום ללמוד התנהגות מהבית.

נשים לב, לא מדובר כאן על מצוות או עבירות, אותן התורה פירטה בנפרד בפרשות העוסקות בציוויי התורה ואיסוריה. המדובר הוא על הנהגות אישיות, על דרך ארץ, על "התנהגות נורמאלית" ותקינה ועל "בין אדם לחברו". את ההנהגות הללו התורה לא יכלה לכתוב כמצוות או כעבירות, משום שהדרך בה האדם מבצע אותם אינה על ידי שיקול דעת ובחירה, אלא על ידי חקיינות טבעית. התורה רק מורה לנו  אלו הם אבותיכם, אותם תחקו וכמוהם תנהגו.

בעולם המטורף של ימינו, בו אנשי זבל ובוהמה הופכים להיות סמלי חיקוי המוניים ותספורת מוזרה של כוכב כדורגל עשויה בתוך יום להיראות על ראשם של רבבות נערים ברחבי העולם, נחדד לעצמנו את ההבדל החד והברור בינינו ובין כל העולם שסביבנו  אנחנו יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב. יש לנו תרבות אחרת, רמה רוחנית אחרת וכן, גם סמלי חיקוי אחרים. על כך אמרו חכמינו ז"ל "בכל יום חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב".