''לא פראייר'' או מרושע?

הדרך הנכונה להתנהג בחפציך עם הזולת
shutterstock (הגדל)

''אוף! איזו בקשה מעצבנת'' חשב יהודה בליבו כשהילד שישב מאחוריו באוטובוס פנה אליו וביקש רק שיחה קטנה בטלפון הסלולארי שלו. נכון, יש לו חבילת ''הכול כלול'' ואין לו שום הפסד מהשיחה הזו, נכון גם שהילד התמים הזה בסך הכול מעוניין להודיע לאימו כי הוא בדרך, אך עדיין זה ממש עיצבן אותו. היה לו לא נעים לסרב, אבל הוא עשה זאת בחירוק שיניים ''זה הטלפון שלי'' חשב בסתר ליבו ''בעיה שלו שאין לו טלפון משלו''.


''שוב הוא צריך לקחת ממני את מחברת הסיכומים, מה יקרה לו אם פעם הוא יתאמץ לסכם בעצמו''? חשב תומר כשכמו מדי שבוע, גם עכשיו פנה אליו יוסי חברו לכיתה וביקש ממנו לעבור על מחברת הסיכומים שלו, לפני המבחן השבועי. ''נכון, זה לא מפריע לי כלום'' אמר לעצמו ''אבל אני כתבתי אותם לעצמי, למה שאפרגן לו אותם''?

סיטואציות כאלו ואחרות ממלאות את חיינו בלי סוף. דרגות שונות של קושי לשתף את האחר בשלנו פוגשות אותנו מדי יום ביומו במגוון מקרים שונים ומשונים, כשבכולם, לצד הקול הפנימי האומר לנו ''מה איכפת לך, זה לא עולה לך כסף'', בוקע גם קול אחר הדורש את ''הצדק'' ואת ''האמת'' וקורא לנו ''לא להיות פראיירים''. כיצד באמת ננהג?

הפיכתה של סדום, המתוארת בתורה בהרחבה בפרשת השבוע - ''פרשת וירא'', הביאה את חכמינו בפרקי אבות ללמד אותנו פרק מאלף בעניין ה''פראייריות'' וכך הם אומרים:
''ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך חסיד. שלי שלי ושלך שלי רשע''.

הבה ננתח את מאמר המשנה, המנוסחת כמו כתב חידה עתיק יומין שעלינו לפצחו:
מידות והנהגות שונות קיימות אצל האדם בצורת ההתייחסות לממון האישי והן מתחלקות לארבע סוגים. הקיצוני לצד האחד הוא האומר ''שלי שלי ושלך שלי'' כלומר: גם הממון החפצים ''שלי'' הינם ''שלי'' - מיועדים לי ומותר לי להשתמש בהם ככל העולה על רוחי, אך גם הממון והחפצים ''שלך'' – של האחר, גם הם ''שלי'' ועומדים לרשותי ובכך מתיר הוא לעצמו לגנוב, לגזול, להשתמש ללא רשות ועוד. האדם הזה, הקיצוני בהנהגתו לצד הרע מוכרז במשנה ''רשע'' והסיבה די מובנת...

מן הצד הקיצוני השני, ניצב לו ''החסיד'' – זה המתנהג במידת צדקה וחסידות ואומר ''שלי שלך ושלך שלך'' כלומר: לא רק החפצים שלך מיועדים לשימושך אלא אני מוכן להעמיד גם את חפצי שלי לשירותך. מנגד, אל תדאג, שלך יישאר רק שלך ואני לא אטול ממך כלום... זוהי כוונת המילים ''שלי שלך ושלך שלך'' המדוברים במשנה.

בתווך עומדים להם שני סוגי האנשים הנוהגים בסוג של פשרה בין שני הקיצוניים, נתחיל דווקא מהמוזכר שני במשנה והוא האומר ''שלי שלך ושלך שלי'' שאותו מכנים חז"ל בתואר המפוקפק ''עם הארץ'', תואר השמור לאנשים שאינם יודעים ומכירים את דעת התורה. כי אכן כך, האומר ''שלי שלך'' כלומר: חפצי שלי עומדים לרשותך ואני מסכים שתשתמש בהם באופן חפשי, אך בתמורה לכך, באופן אוטומטי וללא שתהיה לך זכות לסרב, גם ''שלך שלי'' - גם החפצים שלך יעמדו לרשותי ואתיר לעצמי להשתמש בהם ללא רשותך, הוא אינו רשע, אדרבה, כוונתו די רצויה משום שבכך האהבה בין בני האדם, האחווה והרעות יתרבו בעולם, אך מעשיו אינם רצויים ונוגדים את דעת התורה. כי על פי התורה, גם אם אתה מעניק לאחרים מתוך רצון טוב, עדיין אין זה מחייב אותם לנהוג באופן זהה כלפיך...

המידה האחרונה, זו המוזכר במשנה דווקא ראשונה, הוא האומר ''שלי שלי ושלך שלך'' כלומר: כל אחד ישתמש רק בשלו ללא להעניק לאחרים, גם אני לא אעניק לך וגם אתה לא תעניק לי. גם אני איני מאפשר לך שימוש בחפציי, אך גם אתה לא נדרש לאפשר לי להשתמש בשלך... מידה זו, אומרים חכמינו, היא מידה בינונית העומדת בתווך בין החסיד לבין הרשע, אך למרות זאת, היא ''מידת סדום''.

אופייה ומנהגיה של העיר סדום, מגלים לנו חכמים, הייתה בעלת אג'נדה ברורה: לא להיות פראייר. אם קנית משהו וטרחת בשבילו, מעולה הוא באמת שלך והוא מגיע לך. אבל אם אני טרחתי על הדבר והוא שלי, למה שאתן לך אותו? הוא הרי שלי! זוהי התרבות של סדום שהובילה אותה לשאול תחתית עד שאמר עליה הכתוב ''ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד''.

התורה אינה אוהבת בלשון המעטה, את ההנהגה הזו, המתעלמת מרגשותיו וצרכיו של האחר והדוגלת בהתעסקותו של כל אדם רק בעצמו. על פי התורה, גם אם החפץ שלך הוא אכן שלך, אבל עליך לגלות אמפתיה לצורך של השני, לרצות בטובתו לא פחות מטובתך ולנסות לעשות ככל יכולתך כדי לסייע לו ולתמוך בו.

מעניין לגלות, כי שנאתה של התורה למידת סדום – המידה המתעלמת מצרכיו וטובתו של האחר גם כשזו אינה באה על חשבונך כלל, אינה מוגבלת רק לתחום המוסר והחינוך, אלא נקבעו בגינה הלכות חד משמעיות ביחסי הממון בין אדם לחברו:

''כופין על מידת סדום'' נפסק בתלמוד הבבלי, כשהכוונה היא שבידי בית הדין ישנו כוח לכפות ולאלץ אדם להעניק ולהתחשב באחר, כאשר התנגדותו אינה נובעת מתוך שיקול של הפסד כספי אלא אך ורק מתוך ''מידת סדום''. לכן, אם אדם מעמיד את דירתו למכירה ואחד המתמודדים על הקנייה הינו דר בשכנות המעוניין להרוויח בקנייתו את היכולת להרחיב את דירתו שלו, על המוכר למכור דווקא לו ולא להתעלם מצרכיו ולמכור לאחר (זאת כמובן כאשר התמורה אותה מציעים שניהם שווה).

נשים לב, כי מידת סדום אינה המידה המרושעת של האדם החושב שהכול שלו, אדרבה, ה'סדומניק' אינו מתנגד לרעיון כי החפצים של האחר הינם של בעליהם בלבד, אבל הרעיון הזה, המתעלם מרגשות, צרכים, טובת האחר ומתמקד עם מלוא תשומת הלב רק באגו של האדם הוא ''מידת סדום''. זוהי המידה שבגללה הקב"ה מחליט להפוך עיר שלימה...
 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד