לא מבקר המדינה

נועם, נער בן שבע עשרה מהצפון, מתקשה להיות סבלני ואדיב עם סבביו. עם כל הרצון הטוב שבאמת קיים אצלו להתייחס יפה לבני אדם, הוא מוצא את עצמו שוב ושוב כועס, זועם ומתוסכל מחבריו והסביבה. ההתנהגות שלהם לא מוצאת חן בעיניו. על כל אחד מהם יש לו "תיק" שלם שמוכיח כמה הוא טיפש, מעצבן ואפילו אדם רע והוא לא מצליח לעבור על כך לסדר היום. אם הוא קבע עם חבר להיפגש בשש והלה הגיע בשש ורבע 'וייבש' את נועם לרבע שעה, נועם לא ישכח לו את זה בקלות ומעכשיו והלאה, יחסיהם כבר לא יהיו אותו הדבר. ברור, כי האופי הזה גורר בעקבותיו סבל ועגמת נפש בעיקר בצידו של נועם, שלא מצליח לחיות בכיף בעולם.

 

כל אחד מאיתנו שברמה זו או אחרת מזדהה עם מצבו של נועם ומוצא את עצמו לפעמים מנתק קשרים בעקבות אירועים מקוממים שונים, יוכל להרוויח רווח עצום לחיים מדבריהם המחכימים של חכמינו ז"ל בפרקי אבות. חז"ל מתייחסים לטבע האנושי של כולנו לחבוש לעצמנו באופן די תכוף כובע של שופט ולשבת על כס מבקר המדינה. אנו נוטים לפרש, לשפוט ולבקר את הסביבה בהתנהגותה ביחס אלינו ועל פי זה לקבוע את גזר דינם של סובבנו לשבט או לחסד. לכן ממליצים לנו חז"ל בחום:

 

"הוי דן את כל האדם לכף זכות"

 

נכון, הם אומרים. האופי האנושי לעולם ימשיך לדון לשפוט ולבקר את מה שהוא רואה מול עיניו, אבל הבה ננסה לעשות זאת בדרך אחרת: ננסה להגביר את כף הזכות על כף החובה 'ולגזור את דינם' של הנידונים לזכות ולחסד. אם נחשוב פעם שנייה, הם אומרים, נראה שלכל מעשה מקומם שנעשה לנו ישנו גם צד שני, ישנה גם אפשרות אחרת. אולי העושה זאת לא התכוון למה שנראה לנו, אולי קרה לו משהו שאם נדע אותו באמת נוכל להבין אותו ואולי אולי הוא באמת צודק. האפשרות הזו היא שצריכה להוביל אותנו ולקבוע את יחסינו לזולת וכך לא נריב ונתקוטט עם כל מי שעוקף אותנו ברמזור (אולי הוא באמת לחוץ וממהר…).

 

אם ניטיב להשתמש בתכונה הזו ונצליח להפוך אותה לחלק אינטגראלי מצורת חיינו, נגלה כי חיינו עם הסביבה ייהפכו להיות כיפיים, משוחררים, נטולי כעסים ומצבורים של טענות ובעיקר – עמוסים ומלאים בחברים.