מאות אלפי אנשים עצובים, למה?

אתמול הלך לעולמו הרב יוסף שלום אלישיב זכר צדיק לברכה.

הוא היה בן 102 שנה בפטירתו.

 

אני קורא את שתי השורות הללו ושואל את עצמי: אם כך מדוע כל כך הרבה אנשים עצובים? נדירים האנשים שזוכים להגיע לכזה גיל מופלג וזוכים לראות נכדי נינים (!) עוד בחייהם, בתורה זה מכונה (כך כתוב על אברהם אבינו ועוד) "בשיבה טובה", אז על מה הבכי?

 

האמת היא פשוטה מאוד. הבכי העצב והאבלות, אינם עליו, הם עלינו.

 

הוא אכן זכה לאריכות ימים מופלגת, זכה לנצל את חייו בצורה מושלמת וראה דורי דורות של צאצאים ההולכים בדרכו, שזו אכן ברכה גדולה וזכות עצומה. עליו איננו אבלים וכואבים.

 

אנו כואבים ואבלים עלינו. אנו שזכינו ליהנות במשך למעלה ממאה שנה מדמות מופת שחייתה בקרבנו, זכותנו לא עמדה לנו יותר ואיבדנו את הדמות. זו אבדה כללית ואישית.

 

    
     הרב אלישיב זצוק"ל

כללית, משום שעם ישראל כולו זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני בזכות הצדיקים שחיים בקרבו. בתלמוד מסופר על שנים שלא נראתה בהם הקשת (הסימן לרצונו של אלוקים להביא מבול לעולם) בזכות צדיק אחד שחי בדור. בחומש בראשית פרשת וירא מתוארת תפילתו של אברהם אבינו להצלת סדום ועמורה בה הוא ביקש לבדוק אם יש בה אולי כמה צדיקים שבזכותם העיר כולה תינצל מרוע הגזירה. אין ספק כי במצב החיים המסוכן בו אנו חיים, כל זכות שכזו היא נכס שלא יסולא מפז וכל איבוד של זכות גדולה שכזו היא בכיה לדורות.

 

אישית, משום שכל אחד ואחת מאתנו יכול היה לזכות למדרגות רוחניות גבוהות יותר ובעקבותיהם לחיים גשמיים טובים יותר, בזכות קיומו של הצדיק, הגורם בעצם קיומו להשראת השכינה בישראל. לא לחינם אמרו חכמינו "קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפת בית אלוהינו (=בית המקדש).

 

על כך אנו אבלים, על כך אנו כואבים ועל כך אנו, כולנו, בוכים.

 

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.