אפילו לא גרביים

"את הצוואה הראשונה תפתחו מיד אחרי מותי, עוד לפני הקבורה", כך נפתח המכתב שנכתב ברגעיו האחרונים של היהודי העשיר ביותר בעולם. "ואת הצוואה השנייה תפתחו רק שלושים יום אחרי מותי". בעיניים לחות מדמעות הם ניגשו לכספת הגדולה שבקיר, הם פתחו אותה ביחד וגילו את שתי המעטפות. הם פתחו את המעטפה הראשונה. הבכור שבהם התחיל להקריא בהתרגשות: "בניי ובנותיי היקרים, אהוביי. כשאתם קוראים את השורות האלו אני בוודאי כבר לא אתכם". פרץ של בכי נשמע בחדר, גם הבכור השתנק בקריאתו, אך הוא המשיך:

"חייתי לצידכם חיים יפים ומלאי תוכן. השתדלתי לחנך אתכם להיות טובים וישרים, ללכת בדרך התורה והמצוות, וזכיתי לראות את כולכם פורחים. אני יודע שאהבתם אותי, ולכן אני בטוח שתמלאו את בקשתי האחרונה". את הדממה בחדר היה אפשר לחתוך בסכין. הבכור עצר את קריאתו, מכין את עצמו לקראת המשפט הבא, לא בטוח שהוא קורא נכון, אבל כולם מסביב האיצו בו.

הוא כחכח בגרונו והמשיך: "אבקש שתקברו אותי עם גרבי השבת הלבנות שלי!" אחד הנכדים התפוצץ מצחוק. כולם היו בהלם. "גרביים?! בקבר?!" הם היו בטוחים שמשהו קרה לו לזקן שלהם רגעים לפני מותו, שמשהו בראש שלו השתבש. אבל תלמידי החכמים שבחבורה הסבירו לכולם ש"מצוה לקיים את דברי המת", הם פנו לחברא קדישא המטפלת בכל ענייני ההלוויה והקבורה נתנו להם את גרבי השבת הלבנים וביקשו שילבישו למת את הגרביים לפני הקבורה.

אנשי החברה קדישא סירבו. "זה בניגוד למסורת. זה נוגד את ההלכה היהודית. לא נוכל לקבור אותו עם גרביים". הם ניסו לשכנע אותם, הם ניסו להסביר להם שהאבא היה איש ספר, ואם הוא ביקש אז כנראה שהיתה לו סיבה טובה ונימוק מתאים גם אם הוא לא פירט ולא כתב. הם אפילו רמזו שהם מוכנים לממן את בניית בית ההלוויות החדש אם יסכימו לבקשתו האחרונה של הזקן, אבל נתקלו בסירוב מוחלט. הזקן נקבר בלי גרביים. בקשתו האחרונה של היהודי העשיר ביותר בעולם לא התמלאה. שלושים יום אחר כך, שוב התאספו כולם בחדרו של הזקן, הם פתחו את הכספת הוציאו את הצוואה השנייה. הבן הבכור אחז בה בידיים רועדות והתחיל להקריא.

"בניי ובנותיי האהובים. אני יודע. כן, אני יודע שלא עשיתם את מה שביקשתי. אני יודע שקברתם אותי יחף. אני יודע שלא נתנו לכם לקבור אותי עם גרבי השבת שלי. לא, אני לא כועס. אני גם לא יכול לכעוס מהמקום שבu אני נמצא כעת. לא ביקשתי את זה בשבילי. רציתי את זה בשבילכם. רציתי ללמד אתכם משהו חשוב".

הם הביטו זה בזה, מבינים פתאום שהזקן לא היה כל כך סנילי. "רציתי להראות לכם, שבן אדם יכול להיות עשיר מופלג. יכולים להיות לו מיליארד דולר בבנק, אבל לקבר הוא לא יכול לקחת אפילו לא זוג גרביים. פשוט כלום! "את הדברים הטובים שעשיתי בחיים, אותם אני לוקח איתי. שום דבר אחר!"

אתה עדיין צעיר. אתה עוד לא חושב על המוות, בטח שלא. מה פתאום שתחשוב על המוות? אתה לא מהסוג שמתים. אבל אתה בוודאי חושב על החיים. יש לך תוכניות גדולות על החיים. אתה רוצה לעשות הרבה דברים טובים. אתה רוצה להצליח, אתה רוצה להתקדם, אתה רוצה להגיע רחוק. זה נפלא. זה מצוין. אבל רק תזכור מה אתה לוקח אתך בסופו של דבר. יש דברים שנשארים לנצח. ויש דברים שאין להם שום משמעות.

וכך אמר רבי יוסי בן קיסמא (תנא בדור השלישי של התנאים 100 לספה"נ), לאנשים שניסו לשכנע אותו לעזוב את חברת תלמידי החכמים שבקרבם היה גר ולבוא לגור איתם תמורת סכום כסף גדול:

"ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (על התורה): 'בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך'.

'בהתהלכך תנחה אותך'- בעולם הזה,
'בשכבך תשמור עליך'- בקבר,
'והקיצות היא תשיחך'- לעולם הבא".