לעולם לא אשכח את הבכי של הרבי

לפני שנים אחדות ישבתי במשרדו של אחד מנכבדיה של החברה הישראלית. שיחת טלפון אקראית שנכנסה אליו הוציאה אותו מהכלים. לשונו ירדה עד עפר, למטה מן הדיוטא התחתונה, אך זעמו עלה עד השמים. חששתי לשלומו וחרדתי שעוד רגע הוא מתנפץ אל הרצפה בחמת זעמו.

 


איש יחסי הציבור דודי זילברשלג


 

"תן לי רגע", ביקשתי ממנו. הוא נאות. שלפתי מכיסי 'אגרת הרמב"ן' והרצתי מתוכה כמה מילות גנאי על אודות הכעס, ועצות בונות איך להינצל ממנו. הצעתי לו על אתר לאמץ את הנאמר באגרת, ולשוב איש אל שיחו, תוך הבטחה כי בוודאי ברוח הדברים ישיג אצלו את מבוקשו, כפי שאכן היה.

 

האיש דבק מאז באגרת ומני אז הוא מספר לי מעת לעת את נפלאותיה. אך ספור המעשה לא בא לכאן אלא בגין הדברים מפלחי הלב שאותם אמר לי עם סיומו של המפגש בינינו:

 

"ראה דודי, בן שישים וארבע אנוכי, ומעולם, אבל מעולם, לא אמר לי איש עד כמה הכעס איום. לא הוריי, לא מחנכיי. אילו נחשפתי בנעורי רק למשפט המחץ – 'הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך', מובטחני שחיי היו נראים אחרת".

 

הישראליות אינה מבינה, גם לא רוצה להבין, את הקשר בין מה שבא עלינו למה שאנו מביאים עלינו. היא גם ממאנת להאמין כי אמונתנו ומסקנותינו מופנות לפני הכול כלפי פנים.

 

היהדות השורשית, להבדיל מהישראליות החילונית, אינה חותרת לנקמת דם, אינה מחפשת קורבנות. היא אינה שוחטת 'פרות קדושות', אינה מקימה בכל יום ועדות חקירה ועקירה. היא נוהגת בכל עת צרה וצוקה, לפשפש בכליה, שלה. היא אמונה על חינוך למידות טובות, מידות אשר הישראליות מעולם לא שמעה עליהן. כאשר זו הלכה והעצימה את אורח החיים של "איש את רעהו חיים בלעו", עסקה מערכת החינוך החרדית בהטמעת דרך ארץ ומידות בשתילים הרכים.

 

לא שהשלמות שולטת במקומותינו, אך לפחות השאיפה קיימת. בעוד אנו עמלים למגר מידות רעות, עוסקת הציבוריות הישראלית על כל כליה ומדיותיה, להשמיד להרוג ולאבד כל הצלחה וכל מצליח, כל תופעה חיובית וכל דבר שבקדושה.

 

לא ממקום של קטרוג הדברים נכתבים הדברים אלא ממקום של חמלה. לא מתחושת זעם הגעתי לתובנה זו אלא מתוך לימוד זכות. עולם מלא נע סביבנו, מנותק לחלוטין מהבנה מהי משנת המידות, איך חיים על פיה וכמה יפים חיים אלה.

 

חכמינו, עיני העדה, לא מצויים בתחרות רוע לב או התנצחות עם פוליטיקאים אפורים וקטני קומה, אף לא עם הליסטים שבמדיה. עדיין לא מצאתי איש ציבור ישראלי אחד לרפואה שבליבו נשבר והוא מתייפח בפומבי על כאבם של אחרים. מלבד מילים פומפוזיות ופופליזם צרוף אין למנהיגי מדינת ישראל מה להציע לעומת מנהיגים ביהדות החרדית שדעתם ניגרת כמים על צערם של ישראל.

 

כל ימי תלווה אותי חוויה שעברתי לפני כחמש שנים וחצי. הוזמנתי למעונו של הגאון הצדיק מערלוי, רבי יוחנן סופר שליט"א, ועל סדר היום בקשה בפיו- לפעול בדרכי שתדלנות במדרונות השלטון למנוע את אחד ממופעי התועבה שתוכננו באותה העת בירושלים.

 

ואז, בסערת נפש עצומה הוא הסביר לי את הסכנה העצומה מקיום המופע לארץ הקודש, וביתר שאת- לעיר הקודש. "על זה נאמר", הוא אמר לי בצער תהומי, "ולא תקיא הארץ אתכם". את המילים האחרונות ליווה בבכי תמרורים, כמי שחרב עליו עולמו.

 

מחזה זה לעולם לא אשכח.

 

[עפ"י מאמר שהופיע בעיתון משפחה]