הכבוד האבוד של מפקד חיל הים

 

ליאור גלברג שימש עד לאחרונה כמאבטח בכניסה לנמל חיפה.

 

תפקדו של מאבטח, הוא לדאוג שלא יכנסו למקום אנשים שאינם צריכים להיכנס אליו.

 

נמל, הוא מתחם רגיש ביותר, משום שיש בו השלכות לבריחה מחו"ל, להברחות, לפגיעה באניות ובמקרה של נמל חיפה, מדובר בבסיס צבאי מרכזי ביותר של חיל הים, שאין צורך להכביר במילים עד כמה חשוב שלא יכנסו אליו אנשים שלא צריכים להיכנס.

 

באחד הערבים, התקרבה לשער מכונית, והנהג ביקש להיכנס פנימה. לכל המורשים יש כרטיס מגנטי שפותח את השער, האחרים צריכים להציג אישור כניסה זמני. הנהג לא העביר כרטיס מגנטי וגלברג ביקש ממנו את אישור הכניסה. לא היה לו כזה.

 

מהמכונית יצא קצין שהציג לו את כרטיס העבודה שלו, אולם אז הבחין גלברג בנוסע נוסף במכונית, הוא הודיע לקצין כי יצטרך לאשר את הכניסה מול אחראי המשמרת שלו.

 

האיש לקח את כרטיס העבודה והטיח בגלברג: מה צריך לאשר, אני מפקד חיל הים.

 

גלברג לא כל כך הכיר את מפקד חיל הים, מאחר ולא יצא להם להיפגש עד כה בשום נסיבות, האמין באופן עקרוני לאיש, אולם במסגרת הכשרתו כמאבטח, וסתם כבחור עם חשיבה עצמאית, העלה בדעתו שכל אחד יכול לטעון שהוא מפקד חיל הים. בעצם, לא כל אחד, רק מקצוענים המאומנים להתחזות לאחרים בלי הנד עפעף ולהעמיד פנים סמכותיות כדי לצוות על אחרים לבצע את רצונם, הם, וכמובן, מפקד חיל הים עצמו.

 

ליתר בטחון התקשר למנהל המשמרת ואמר לו בזה הלשון: נמצא כאן מפקד חיל הים ברכב, שאין לו אישור מאומת ועם נוסע זר. מה לעשות איתו?

 

אחראי המשמרת אמר לו: "תגיד לו להמתין. אני בדרך לשער", והוסיף שאם האלוף ממהר הוא יכול להיכנס לנמל מבסיס ההדרכה ושם הוא לא צריך את אישור הכניסה של הנמל האזרחי. ברגע שהאיש שמע את המשפט הזה הוא הסתובב ונסע משם.

 

לגלברג לא היה הרבה זמן להרהר במקרה ובשאלה, אם מנע פיגוע גדול, או סתם נפגש עם שחקן מקצועי כמו מפקד חיל הים. בתוך דקות אחדות הגיע מנהל המשמרת והודיע לגלברג שהוא יכול ללכת הבית ולאחר שבוע הודיעו לו כי הוא מפוטר מעבודתו.

 

– – –

 

הסיפור הזה הוא לכאורה שערורייתי בכל קנה מידה שהוא. עובד מסור שעשה את עבודתו נאמנה הולך הביתה רק בגלל שעשה את תפקידו בצורה המקסימאלית שניתן להעלות על הדעת. הוא פשוט היה אחראי. לא הכיר את מפקד חיל הים – ורוב אזרחי המדינה אינם מכירים. הוא פשוט רצה לבדוק את זה באופן יסודי. במקום לקבל צל"ש הוא נשלח הביתה?

 

הוד מעלתו מפקד חיל הים עוכב שלוש דקות בשל מאבטח מצטיין, והתוצאה של זה היא שחמש דקות לאחר מכן המאבטח הולך הביתה לטובת מישהו שכבר לא ישאל שאלות – זה אומר דרשני.

 

– – –

מעבר לפירצה הביטחונית שיש כאן, את המאמר הזה מעניין יותר הפן האישי והאנושי.

 

מה היה עושה אדם נורמטיבי עם אישיות נוחה וטובה? היה ממתין עד להגעת מנהל המשמרת ולאחר הזיהוי, היה עליו לומר לו "תן קידום לבחור הזה – הוא עשה את עבודתו נאמנה", ולאחר מכן היה לוחץ את ידיו וקונה לעצמו לפחות שני מעריצים, שהיו מספרים את זה לשאר עובדי הנמל וכולם היו מעריכים ואתו, מדברים בשבחו ולא פחות חשוב מכך, מנסים לחקות את מקצועיותו של המאבטח.

 

אבל מפקד חיל הים נהג כמי שנפגע. ממה בדיוק? לא ברור. שלא זיהו אותו? שעיכבו אותו שתי דקות? הוא ניצל את סמכותו וקשריו וגרם לפיטוריו של המאבטח. הוא קנה לעצמו שונא אחד על בטוח, וגם כל עובדי הנמל מתעבים אותו בליבם, וכעת כשהדברים התפרסמו – רבים לא כל כך סובלים אותו. עסק גרוע בהתחשב בכך שהמניע לפיטורין היה כבוד. כעת אין לו כבוד וגם לא ביטחון בנמל.

 

– – –

 

האמת שלא צריך להיות מפקד חיל הים או מאבטח בשביל להפנים את המסר מהסיפור הזה. רבים עומדים מפעם לפעם באירועי מבחן לאישיותם. מול תלמיד, מול שכן, ומול בני משפחה, ישנו הקונפליקט בין המידות הטובות והדברים שצריכים באמת לעשות.

 

ישנם כל כך הרבה דברים שהיו יכולים להיגמר בחיוך ונגמרים במריבה גדולה. כל כך הרבה אירועים שהיו יכולים להסתיים במילת הקסם "סליחה" ונמשכים שנות דור, והמון מריבות ופירודים שהיו יכולים להסתיים במשא ומתן של שעתיים.

 

אך אנשים נוטים לעיתים להיגרר אחר מידותיהם הרעות, וכך פורצות מריבות עולם על עניינים של מה בכך. שני אנשים שנוצרה ביניהם סיטואציה של כסף או כבוד גוררים אחריהם את חבריהם או את משפחתם ולעיתים מאות ואלפי בני אדם לקרע עמוק שאין לו תקנה ואין לו אחריות.

 

אך לפני שנעסוק בדברים הגדולים, מוטב להתמקד בחיי היום יום, ביכולת לדלג בקלילות על אירועים מעוררי כעס ותרעומת, להפוך אותם לחיוך ואפילו ליתרון.

 

בני אדם נמדדים כל העת בעיני זולתם, בתגובותיהם, בסבלנותם וסובלנותם, ביכולת שלהם לעמוד מול ביקורת, מול אי מילוי רצונותיהם ומול מה שנראה להם כפגיעה בכבודם.

 

– – –

 

האמת היא שגדולתו של אדם נמדדת דווקא ביכולתו שלא להתנות את גדולתו בטכסים או בתארים ולא לתלות אותה בהתנהגות אחרים. יש לזה גם הסבר הגיוני.

 

דימוי עצמי נגזר משני פרמטרים עיקריים: האחד: "מה האחרים חושבים עלי" והשני: "מה אני חושב על עצמי".

 

בילדותו של אדם, מטבע הדברים, הוא חש חשיבות ל"מה אחרים חושבים עלי", ולעיתים מתוך כך מגבש הילד / הנער את העמדה האישית שלו כלפי עצמו.

 

אבל שם זה אמור להסתיים. מכאן ואילך על האדם לגבש לעצמו יותר ויותר זהות עצמאית ודימוי אישי שאינו תלוי בחסדי אחרים, כי אם משהו מוצק וקבוע המבוסס על מי שהוא באמת.

 

ככל שאדם הוא קטן יחוש צורך בחיזוקים חיצוניים ויבחן את עצמו מול יחס החברה אליו. ככל שהוא חסר דימוי חיובי בעיני עצמו הוא ידרוש יחס של כבוד וכיבודים מסביבתו. לעומת זאת ככל שיש לו בטחון עצמי ודימוי אישי מבוסס הוא ימעט בצורך לקבל גינוני כבוד מהחברה, עד למצב של אי צורך מוחלט בתארים וכיבודים.

 

כל זאת מעבר לחובה שיש על האדם באשר הוא, כאחד מיסודות היהדות בעבודת המידות, למגר כל תופעת התגאות והתנשאות של כבוד מעצמו, אשר עליה נאמר כי היא מוציאה את האדם מהעולם…

 

ועל כך נאמר "כל הבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. וכל מי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו".

 

ציני הוא אולי מפקד חיל הים – אבל הכבוד שלו טבע מול מאבטח בן 21.

[יתד נאמן]