פנצ'ר!

  
צילום: shutterstock.
 

נתקעת בפקק? פספסת רמזור? רגע לפני שאתה חוטף עצבים, בא תקשיב למה שיש לפנצ'רמכר שלי לומר לך. לא תתאכזב.

 

ושוב זה קורה לי. אני ממהר, אני לחוץ, אני חייב להגיע בזמן. ולפתע – פנצ'ר.

 

מבט קצר בצמיג מלמד אותי שקצת אויר מהמשאבה בתחנת הדלק הסמוכה לא יפתרו את הבעיה. אין ברירה. צריך להיסחב עד ל'פנ'צר-מאכער' בקצה השני של העיר, בתקווה שהוא יהיה פתוח והתור לא יהיה ארוך מדי.

 

תוך כדי נסיעה לשם יש לי הרבה הזדמנויות לפגוש עוד כמה פנצ'רים לאורך בדרך: רמזור שמתחלף לאדום בדיוק כשהגעתי לצומת; משאית אשפה שהחליטה לעצור בדיוק באמצע רחוב צר; נהג הססן שחוסם את התנועה בשני נתיבים עד שהוא מחליט לאן הוא נוסע. ובינתיים מחוגי השעון דוהרים קדימה ללא הפוגה. כמה מהדברים שתכננתי לעשות היום כבר לא יעשו. אני מתחיל להתעצבן.

 

בפנצ'ריה מתברר לי שלא תקר אחד יש לי בצמיג אלא שניים.  הפנצ'מכר מראה לי את האשמים, שני ברגי מתכת קטנים שעשו לי חור בצמיג וחור עוד יותר גדול בלו"ז.

 

הוא נועץ בי מבט ממושך ואומר לי: "אל תהיה כמו כולם".

 

"מה?", אני מגיב בהפתעה.

 

"אתה לחוץ, אתה מאבד סבלנות", הוא מסביר. "אל תהיה כזה. זה לא בריא וגם לא יהודי".

 

"לא בריא"? את זה כבר שמעתי. אנשים לחוצים נוטים לפתח בעיות לב בגיל צעיר. יש על זה מחקרים רפואיים. אבל "לא יהודי"? מה הקשר בין יהדות לסבלנות?

 

אחד הסיבובים בעליה לירושלים אני נקלע לפקק תנועה גדול. עכשיו יש לי זמן לחשוב על הדברים, לנסות לרדת לעומק כוונתו של הפנצ'רמכר.

 

למה אנחנו מאבדים סבלנות? משום שאנחנו פוחדים להפסיד משהו. אם לא הספקתי את הרמזור לפני שהתחלף, אם הנודניק מעכב את כל התור, אם הקופאית אינה זריזה מספיק, אני מפסיד זמן. בזמן הזה (כך אני רגיל חשוב) הייתי יכול להספיק משהו חשוב, הייתי יכול לנצל אותו לדברים אחרים.

 

אבל – היי! – ממתי אני מנהל את העולם? היהדות מאמינה במשהו שנקרא 'השגחה פרטית'. דברים לא קורים בעולם סתם ככה, כי בא להם לקרות. הם מתרחשים משום שהקב"ה החליט שיתרחשו. לאבד סבלנות על דברים שממילא אינם תלויים בי משמע לא להאמין (או לא להפנים את האמונה) שהקב"ה מנהל את העניינים.

 

ויש עוד ליקוי אופי שגורם לחוסר סבלנות – הגאווה. אני תכננתי שהדברים יעשו בצורה X, ולפתע הדברים מתנהלים בצורה Y. אני תכננתי לו"ז מסוים, ופתאום מתברר שאצטרך לשנות אותו. הגאווה שלי ספגה כאן מכה. הגאווה שלי אינה מוכנה לקבל שינויים שנכפו עלי על ידי אחרים.

 

פתאום אני קולט שכל פנצ'ר זה סוג של תרגיל אימונים קטן שעוזר לי להשתפר בשני תחומים חשובים בחיים: לחזק את האמונה, ולחזק את מידת הענווה. אני מתחיל להבין את הפנצ'רמכר שלי.

 

הנהג שלידי צופר ומאותת לי. אני פותח את החלון כדי לשמוע מה יש לו לומר.

 

"פעם ראשונה בחיים שאני רואה אדם תקוע בפקק והוא מחייך", הוא צועק לי מעל רעש הצופרים.

 

החיוך שלי מתרחב.

 

אני לא תקוע בפקק. אני באמצע האימון האישי שלי. אני רוצה להיות יותר בריא וגם יותר יהודי.