למות לשלוש שעות ביום

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר י"ט, י"ד)

 

את המילים שבהם פותחת פרשתנו דרש ריש לקיש: "מנין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ברכות ס"ג:). על אדם להמית עצמו באהלה של תורה כדי שהתורה תצלח בידו.

 

מאי משמעותה של מיתה באהלה של תורה? רבים לא הבינו זאת. היו שאת המילה "מיתה" הכניסו בתוך מרכאות. מתוך בורות או מתוך כוונות אחרות. והיו ששאלו בשנאתם של עמי הארצות לתלמידי חכמים: היכן הם אותם בתי עלמין שבהם טמונות עצמותיהן של אלו הממיתים את עצמם באהלה של תורה?

 

אלו ואלו יודעים יפה את משמעותו של ביטוי זה. הכל מבינים כי ההתנתקות מתענוגות העולם הזה נחשבת למיתה באהלה של תורה. כי בעולמם של הרחוקים מדל"ת אמות של הלכה רק המתים אינם הולכים לבתי תאטראות ולאולמות הקונצרטים.

 

אך לביטוי זה משמעות עמוקה עוד יותר. עמד עליה פעם הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, כששוחח פעם על חובת ההתמדה והיגיעה בתורה. רבי חיים סיפר על גביר אחד שהחזיק בעירו בית מסחר גדול. בית המסחר המה מהמון קונים מבוקר ועד ערב. ידיו וידי רעייתו היו מלאות בעבודה והוא לא מצא אף זמן לתפילה בציבור. שיעורי התורה שלו הלכו ונדלדלו עד שכמעט לא מצא פנאי לפתיחת ספר.

 

חלפו שנים וימי הזקנה הכריזו על בואם. מן המראה נשקפה בבואה נושאת פלומת שער לבן והזיקנה החלה לתת את אותותיה. זכרון יום המוות עלה שוב ושוב. המחשבה על היום בו עתיד לתת דין וחשבון על מעשיו לא הרפתה ממנו. מאידך גיסא החלו עניני המסחר לעניין אותו פחות ופחות. הוא החליט כי עליו לערוך בדק בית ולעשות שינוי כלשהוא. ביום מן הימים החליט כי ממחר יתפלל בציבור. הוא ילך לבית הכנסת ואף ישאר לאחר התפילה לשעתיים של לימוד.

 

אל חנותו הגיע למחרת באיחור של יותר משלוש שעות. הבעת פני רעייתו אמרה הכל. "הלא אתה יודע שבשעה כזו החנות הומה מקונים ומדוע אתה מתמהמה?" שאלה. הוא התחמק מתשובה ברורה ורק היה מוכן לספר כי היה טרוד בעניין חשוב מאד.