טומאה וטהרה מכירים?

שלושת הפתגמים הללו שמשמעותם זהה, יסבירו לנו את הנושא שלפניכם:

אין יהודי שלא שמע על המושגים "טומאה" ו"טהרה" הקיימים ביהדות באופנים ובזמנים שונים. אין גם יהודי שלא מסווג באופן אוטומטי את המושג "טומאה" בסיווג שלילי ואת המושג "טהרה" בחיובי. אבל אין הרבה שבאמת יודעים מה עומד מאחורי המושגים הרוחניים הללו ומהי המשמעות האמיתית והנכונה הגלומה בתוכם.

כעת, כשבפרשת חוקת, נקרא ונלמד על דרגת הטומאה הגבוהה ביותר (טומאת מת) ועל הדרך היחידה להתנתק ולהיטהר ממנה (אפר פרה אדומה) זהו הזמן לעשות אחת ולתמיד סדר בראש בכל הנוגע למושגים מופשטים אלו.


ראשית כל, חובה להבהיר כי אין כל קשר בין טומאה וטהרה על פי דיני התורה כפי שהיו נהוגים הלכה למעשה בימי בית המקדש, לבין הטלת אשמה או חסרון כל שהוא באדם שמוגדר כטמא.

בפרשת חוקת נלמד למשל על טמא מת, שזהו אדם שהתקרב למת ושהה לצידו מתוך רצון חיובי לקיים את מצוות לוויית המת ומצוות הטיפול והקבורה במת וברור שמעשיו היו חיוביים ורצויים, אך למרות זאת הוא נטמא בטומאה החמורה ביותר שאפילו טבילה במקווה כשרה לא תוציא אותו ממנה. מכאן כי גם טומאת נידה או טומאות אחרות אינן מהוות חסרון וטענה על האדם שנטמא בהן ובכל זאת יחולו עליו דיני טומאה.

אם כן, מהו איפה התוכן הפנימי והאמיתי העומד מאחורי ההלכות הרבות בתורה בנושא זה?  האם ישנה טומאה מציאותית או שזוהי רק הגדרה הלכתית לאדם מסוים?


מחבר ספר "החינוך" נטל על עצמו את המלאכה להסביר את שורשה של הטומאה.

 לדבריו:

האדם, נברא באיזון מדיוק ומופלא  בין חומריותו של הגוף, של העולם, הטבע ובעצם כל מה שמוחשי ומורגש פיזית במהלך חייו לבין רוחניותה של נשמתו, החצובה מעולמות רוחניים עליונים שעליה נאמר הפסוק  [איוב לא] "חלק אלוה ממעל".

את החלק הראשון – הגשמי, אנו מכנים חלקו הבהמי של האדם,

את החלק השני – הרוחני אנו מכנים חלקו המלאכי של האדם.

כך, שבניגוד לשאר יצורי העולם שהם או רוחניים לחלוטין כמו המלאכים וכוחות עליונים שונים או גשמיים לחלוטין כמו החיות והבהמות, ניצב לו האדם מורכב באופן מפליא וחריג משני כוחות סותרים אלו.

לעיתים, הוא מסביר, האדם מתחבר בגופו על ידי מגע וכדומה לאירועי טבע או למיני בעלי חיים שאין להם זיקה כל שהיא לרוחניות העולם. כמו למשל  -המוות. מהרגע שבו הנשמה נפרדת מן הגוף, נותר לו הגוף מרוקן מתוכן רוחני, גשמי לחלוטין ומנותק מהחלק האלוקי שהיה בו בעודו בחיים. מצב זה, בו אין חיבור לרוחניות מוגדר כ"טומאה". כשהאדם מתחבר בצורות שונות למינים השונים של הטומאות- הבריות המנותקות מהחלק הרוחני, הוא נטמא. אין זה רלוונטי אם הוא אשם בכך או לא, אם זו היתה מצוה או עבירה, עצם החיבור שלו לגשמיות המנותקת מרוחניות מהווה עילה לטומאה.

הטהרה, תגיע על ידי חיבורו מחדש לחיות האנושית הממזגת ומחברת בין רוחניות וגשמיות ובכך מרוממת את הגשמיות מטומאתו. זאת נעשה על ידי טבילה במקווה בטומאות רגילות או הזַאַת אפר הפרה בטומאת מת.

נפנים את המסר:

הגשמיות הסובבת אותנו בעולם, מקבלת את הגובה הרוחני שלה מכך שהיא מחוברת לעולמינו הרוחני.

אם נשתמש בעולם הגשמי לתועלת עולמנו הרוחני, נהפוך את כל חיינו לגבוהים מרוממים ורוחניים יותר חיים איכותיים ונצחיים.