להילחם וגם לסגת

עם ישראל נלחם באויבו והכה אותו עד חרמה. מול אויב אחר נסוג העם ולא נלחם. משנוכח שבדרכים דיפלומטיות לא ישיג את מטרותיו, נמנע מעימות צבאי.

המגע הראשון התקיים עם האדומיים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה:

"כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו… והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" (במדבר כ', י"ד-י"ז).

הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. אזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשו כל רושם ולא ריככו את לבו של המלך. דוגמא ראשונה לאדישות העולם לסבל יהודי. גם ההבטחות החגיגיות: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" (שם י"ד, כ"א) – הבטחות הבאות למנוע כל נזק אפשרי, לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.

התשובה היתה שלילית ותקיפה:

"לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" (שם י"ח). כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" (שם כ').

ועם ישראל נסוג. ויתר על רצון המעבר.

מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי? שמא חשש שחייליו אינם אמיצים דיים?

לאו דווקא.

באותה פרשה (כ"א, א'-ג'), אנו קוראים כיצד היכה צבא ישראל את הכנעני מלך ערד, שהעז לתקוף ואף שבה ממנו שבי: "וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה".

לא חוסר אומץ לב והעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.

זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר זמן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל"מקרה אדום", גרר הסירוב התקיף מלחמה:

"ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל" (שם, כ"ג).

תוצאות העימות הצבאי היו:

"ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו וארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" (שם כ"ד).

והשאלה המתעוררת מאליה היא: מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד את ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהנחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?

אכן, שיקולים כבדי משקל. אסור להן למלחמותיו של עם ישראל, שיתנהלו בהתאם "למקובל". עקרון יסוד שהוצב בתחילת הדרך, כי אסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות. על כן, נסוג עם ישראל מגבולו של אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם:

"אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי יורשה לעשו נתתי" (דברים ב', ה').

משום כך, למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, צעד עוין ומרושע כלפי עם ישראל, אין הדבר מצדיק פגיעה מצדנו בריבונותה על ארצו.

שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד. בשעתו ניתנה למואבים, אולם האמורים גירשום. היא אינה שייכת, איפוא, לאמורים. ולכן, אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש ארצו בציוויו של האלוקים (עיין דברים ב', ל"א). ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון: "כי עז גבול בני עמון" (במדבר כ"א, כ"ד).

מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו: "התראתו של הקב"ה, שאמר להם אל תצורם" (דברים ב', י"ט).

הנה שוב, בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.

חשוב היה, שעם ישראל ילמד שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב היה, שידע כבר בצעדיו הראשונים שלא הכח מצד עצמו, גם לא החיפוש אחר "מרחב מחיה" מהווים עילה למלחמה והצדקה לכיבוש. הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה. הארץ מיועדת לבני שם שעמהם נמנים בני ישראל. היא אינה של בני כנען שכבשוה.

כל עוד אמת זו חיה בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.

[ערכים]