טהרה וטומאה

הטהרה והאלמוות הם שני צידיו של מטבע אחד, מטבע החירות. לעומתן, הטומאה מבטאת, במובן הרחב של המילה, את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים.

מהי טהרה? על שאלה זו עונה רבי שמשון רפאל הירש:

"חירות הנפש גם בעת היותה לבושה בגוף הארצי בעולם הזה. הטהרה מאשרת בוודאות כי כבר עלי אדמות אין נשמת האדם הטהורה משועבדת לשום כוח מכוחות הטבע, והיא בת חורין גם בתוך הלבוש הגופני".

הטהרה והאלמוות הם שני צידיו של מטבע אחד, מטבע החירות.

לעומתן, הטומאה מבטאת, במובן הרחב של המילה, את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים. את האמונה, שכוחות חומר ארעיים אלו שולטים שלטון בלעדי על אדם, שהוא כפוף, בלי יכולת להשתחרר, לדטרמניזים, למיתוסים של פרויד, לסיפוריהם של כוכבי האסטרולוגיה, לאינסטינקטים, ואין לו אלא חושיו ועצותיהם ה"נבונות". בעיני היהדות, אדם זה, ששעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו את הטומאה.

ביטוי עליון לשיעבוד נפשי זה מתרחש, כשנפגש האדם ישירות עם המוות, במיוחד במות אחד מקרוביו האהובים עליו. הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, ואז, בנהמת הכאב הצורב, עולה בו מחשבת הטומאה ומכריזה באזניו: זהו זה. סופו של האדם שאין אחריו אלא קבר ומצבה, ותו לא.

באותו רגע לוחשת היהדות באוזניו ואומרת לו: זה עתה טימאת את מחשבתך ואת ישותך, קשרת אותם למרכבת החולף והארעי, שכחת כי עצמיותך היא מעל המוות.

ואז מזים עליו מאפר הפרה. הזיה, שמטרתה לנער אותו מהיצמדות זו אל החומר. להזכיר לו את האמיתות הגדולות המדברות על חירותן של רוחו ושל נשמתו, שהיו מקובלות עליו עד הזעזוע – זעזוע המוות או זעזוע החטא, שאף הוא מוות.

סמליה של הפרה ילמדוהו אמת זו מחדש. בשעה שהוא מטהר את עצמו ומכין את גופו ואת נשמתו להזאה מאפר הפרה, הוא ייזכר, מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לתפקיד. הצבע האדום מבטא את התוסס ואת הרענן, את חיי התשוקה במלוא אונם. באותה עת הוא גם יודע מדוע חייבת היתה פרה זו לצורך המצווה להיות אחת, "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר י"ט, ב'). היא היתה גם אדומה וגם פורקת עול כדי לערער את ההנחה המוטעית, שאין אפשרות להעלות את עול ההכרה המוסרית על חיי החומר השוקקים.

לקחו פרה המסמלת את אביב התשוקה במיטבו, והוציאו אותה אל "מחוץ למחנה", אל מחוץ למסגרת החיים הנתונה למרות החוקים המוסריים. אל המדבר, ששם שולט הטבע הפראי, הקמאי. שם לקחה הכהן (המסמל את הרוח), שחט אותה ושרף אותה, בהביעו בכך את כוחו של המוסר להכניע את פרת התשוקה הסוררת.

האדם שדבק בו שמץ מדמיון המוות, עומד ביראה הכבוד לפני הכהן המזה עליו ממי הפרה. תמונתה של זו עולה לנגד עיניו. סמליה מדברים אל לבו, והוא חש, כיצד שב אל האיזון. הוא מרגיש, כיצד מתחילה הטהרה לזרום בעורקי נשמתו, כיצד מרוממת היא אותו, ומוסרות השלטון על גופו עוברים שוב לידי ישותו הפנימית.

אז ידע, כי הוא בן אלמוות, גם אם לא הבין איך וכיצד ולמה. שוב הוא יכול לבוא בשערי המקדש.

[ערכים]