ולא תתורו

שמירת העיניים היא העמוד המרכזי שעליו עומדת דמותו הרוחנית של כל יהודי. השל"ה הקדוש הבטיח לתלמידיו כי אילו ישמרו על עיניהם ופיותיהם, יזכו להגיע למדרגות של קדושה גבוהות ונאצלות. מפני שבאברים אלו תלויה עיקר טהרתו וקדושתו של אדם.

מרן רבי אליהו לאפיאן זצ"ל התבטא כי בחורים צעירים יכולים להגיע במשך זמן קצר, אם רק ירצו בכך, לדרגות נשגבות וגבוהות. כל זאת אם ירגילו עצמם בשלוש שמירות: בשמירת העיניים, בשמירת הלשון ובשמירת המחשבה.

מרנא ה'חפץ חיים' כותב ב'שמירת הלשון': 'אם לא יהיה נזהר בחייו, בזה העולם, בכוח הראיה שלו, והיה הפקר אצלו להביט במה שאסרה תורה. יידע בברור כי לעתיד לבוא יהיה כמו סומא ולא יוכל להביט באור ד'. ודוגמת מי שהוא חולה בעיניו שאינו יכול לראות באור הנשמה. והנה ערך הקלקול בעיניו תלוי לפי ערך הפקרו'. אם תנהג בהפקרות ולא תשמור על העיניים באותו ערך תפסיד את ראייתך.

בכמה וכמה איסורים מצאנו שחז"ל עשו סייג להרחיק את האדם מן העבירה. המקום היחיד בו מצאנו שהתורה עצמה עשתה סייג באופן פרטי לאיסור מוגדר, הוא בעניין זה של שמירת העיניים והרחקות נוספות. 'לא תקרבו לגלות ערוה' מבאר הרמב"ם: 'לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה'.

אתה צריך לשמור מרחק. לנקוט בכל האמצעים שיגנו עליך מהסכנה. שלא יהיו לך אחר כך תירוצים. בדיוק כמו בנהיגה בכביש. אם אינך שומר על כללי הזהירות בדרכים אתה נחשב פושע. אתה רח"ל מביא על עצמך אסון ביודעין. ההתרברבות בנוסח 'לי זה לא יקרה' אינה מתאימה לאדם בר דעת.

אם התורה מצווה אותך להתרחק ולהיזהר, הוי אומר שאתה נמצא בסיכון מוחשי. אתה גם לא יכול לומר 'לי זה לא מפריע'. או 'עלי זה לא משפיע'. מסופר שאחד הבחורים בישיבה בכפר חסידים ניגש למשגיח רבי אליהו זצ"ל וביקש רשות לנסוע ליום אחד לשמחה משפחתית. רבי אליהו שאל אותו האם ישמרו שם גדרי הצניעות? התלמיד נבוך קמעא והשיב שהוא נוסע רק ליום אחד, ואירועי יום אחד לא ישפיעו עליו. המשגיח לא הגיב ישירות הוא רק ביקש לדעת את שם אימו  של הבחור. כשהוא אומר: 'על אדם בריא בגופו ובנפשו מראות כאלו חייבים להשפיע, אם עליך זה לא משפיע אז כנראה אינך בריא ועלינו להתפלל לרפואתך'.

לחומרת סכנה זו, לא משנים הגיל או מעלתו של האדם. הטבע שטבע הקב"ה אינו פוסח על איש. כשישב פעם מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, בחברת מספר תלמידי חכמים,  נכנסה ויצאה בת מבנות הבית לחדר בו ישבו. הצעירה, שהייתה שקועה בעיסוקיה, חלפה מידי פעם על פני קבוצת היושבים. לפתע התנער ה'סבא קדישא' ממקומו. ובאורח לגמרי לא  צפוי נזף בצעירה: 'מה את חושבת, שאנחנו מלאכים ?. וזה היה לעת זקנותו, כשכבר עלה והתקדש בכל מיני קדושה וטהרה, והיה כמלאך אלוקים.

כל ראיה משפיעה על האדם. צאו וראו איזה סכומי כסף אדירים משקיעים חברות כלכליות בפרסומת בשוליו של כביש מהיר. מקום בו חולפות מכוניות במהירות הבזק. מפני שאפילו מבט וראיה של שבריר שנייה, בחטף, תוך כדי נסיעה  מהירה נקלט במוחו של אדם ומשפיע עליו. מפני שכל ראייה מותירה רושם.

על הפסוק: 'ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות' דורשים חז"ל 'כימי עולם, כימיו של הבל שלא ראה עבודה זרה מימיו'. אנחנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה שיבנה את בית המקדש ושנזכה לעבוד בו ביראה. בכזו יראת שמים טהורה ותמימה, כמו שהייתה להבל שלא ראה עבודה זרה מימיו. כי מי שאי פעם ראה עבודה זרה השפיע עליו הדבר. במודע ושלא במודע. כי כל ראיה משפיעה. כל ראייה וכל מבט ולו החטוף ביותר נצרב במוחו ובתודעתו של האדם.

צריך כוחות עצומים לשמור על העיניים. יצרא דעריות הוא יצר חזק ביותר. מאז ימות עולם ועד ימינו אנו. ועם זאת,  ברור לנו כי אם התורה צוותה והזהירה אותנו על כך. משמע כי הדבר נתון בידינו. כי בכוחנו לגבור על תאוותנו. בידינו, אם רק נרצה, לשמור על העיניים ועל המחשבה.

רבנו ה'אור שמח' מסביר שלכן כתבה התורה בתחילת פרשת עריות את הביטוי 'אני ד' אלקיכם'. ללמדנו: 'כי עריות – נפשו של אדם מחמדתם… לכן אמר: שלא תדמו כי הוא קשה לקיים, ובלתי אפשרי לטבע הגוף לקיים דבר זה. לכן אמר להם: 'אני ד' אלקיכם'  שאני הוא בוראכם ויודע טבעכם ומוסדות מזג גופכם, כי לא כבד הוא להתאפק בעד התאווה ולתת רסן להחמדה'.

התורה קובעת, איפה, בעצם איסור הקריבה לעריות, כי דבר זה יתכן ואפשרי. ואולם, איסור זה אינו בר שמירה אלא כאשר מרחיקים ממנו. כשם שאי אפשר להישמר מהדוב אלא אם כן מתרחקים ממנו ולא נכנסים ליער. התורה ידעה זאת וקבעה כאן סייג  לאיסור ואף אסרה את ההתקרבות.

הכלל הראשון בהלכות קדושה אוסר עליך להימצא במקום המקרין טומאה. אין לך לשהות במקום שבו רואה העין את שאין לה לראות. זוהי מידת ההתרחקות הראויה והנדרשת. וכאשר אדם מתרחק כראוי, יוכל הוא לשמור את מצוות התורה.

על הפסוק בישעי'ה: 'ועוצם עיניו מראות ברע'. שואלת הגמרא על איזו עצימת עיניים מדובר ? אם מדובר שיש לו אפשרות ללכת בדרך אחרת ולהינצל מהמראה האסור והוא לא נשמר, הלך ונכשל, הרי הוא רשע. ואם מדובר שאין לו דרך אחרת, הרי הוא אנוס.  מבאר הרשב"ם:  כי אם יש לו לאדם דרך אחרת, נקייה יותר. והוא הולך בזו הנקייה פחות, אף שעוצם עיניו, נקרא רשע. מפני 'שלא היה לו להתקרב אלא להתרחק מן העבירה, דקיימא לן: הרחק מן הכיעור'.

אפשרויות הדרכא אחרינא רבות הן. כאשר אדם מחכה לאוטובוס , והנה מגיע אוטובוס מלא, והוא יודע שבעוד רגע או שתיים יגיע אוטובוס נוסף יש לראות את זה כאיכא דרכא אחרינא. שהרי ברור כי אף אחד אינו מקפיד על הרגע הנוסף. ובוודאי כאשר יש לו אפשרות לנסוע בקו מהדרין שחייב להתאמץ ולעשות זאת.

הדבר תלוי רק בנו. אפשר בהחלט לעמוד בזה. כל מה שצריך זה תשומת לב ונכונות לקרב. אסור בשום אופן להתייאש מראש, אסור להרים ידיים. צריך להילחם ביצר המסית ומדיח. צריך לנקוט בכל התחבולות האפשריות. להקדים רפואה למכה. לחשב דרכינו כדי להימנע מלהיכנס למצבים מסוכנים.

זאת נדע, אין תחושת סיפוק והנאה גדולה יותר מעמידה בניסיון מניצחון והצלחה. אשרי מי שמתגבר וזוכה לכך. הבטחות גדולות  ניתנו למי ששומר עיניו, הוא זוכה לצפות בנשגב ביותר. 'כי כל עין לך תצפה' – כותב ה'ראשית חכמה': – הכוונה,  כי לא נבראה העין להיות צופה בדברים הגשמיים, אלא להיות כעין הנביאים שהיו צופים במרכבה העליונה, במראות הרוחניים ההם. וזה לא יושג כי אם בסתימת העין והעלמו מדברים הגשמיים, וכן על ידי שמירת העין מדברים הפוגמים בו'.

במדרש הנעלם מובא שהסיבה שלא ביטלו את יצר העריות, כמו שביטלו יצר אחר, היא מפני 'שאם כן חדוותא דשמעתא, מנלן'. לא הייתה לנו ההנאה הגדולה שיש לאדם ממתיקות לימוד התורה. מפני שלמתיקות זו זוכה רק מי שלא ניזון מדבר עבירה. העמידה הקשה בניסיון, היא תנאי הכרחי לזכות לחדוותא דשמעתא.

נאזור חיל, נשמור על עצמנו ונהיה קדושים .