בכי המואסים בארץ

בני ישראל בכו כל הלילה, ובגללם אנו בוכים עד היום.

הם, דור המדבר, שדיווח המרגלים על המתרחש בארץ כנען, ארץ הייעוד והחלום, גרם להם דיכאון, ייאוש ובכי.

הם שילמו ביוקר על בכיה זו: ארבעים שנות נדודים ומות כל דור יוצאי מצרים במדבר סיני, ככתוב: "פגריכם אתם יפלו במדבר הזה… ארבעים שנה" (במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג).

מדוע נגזר עליהם עונש כה כבד? במה חטאו?

עונשם של המרגלים מובן. הם מסמלי הירידה מן הארץ, בטרם עלו אליה. הם עיכבו את הגאולה בראשית דרכה, היו נותני הטון לשונאי הפדות בכל הדורות. בשם האינטרס הכיתתי הצר הסיתו את העם להישאר במדבר. אבל העם, במה חטא?

כלום היה עליו לדחות את דיווח המנהיגות הנבחרת שנשלחה למשימת הריגול בארץ? למי הם חייבים להאמין, למשה, שכלל לא ביקר בארץ, או לשליחיו, שאותם מינה אישית בסמכו על יושר דיווחם? ואולי טמון חטא העם בכך, שלא נהה אחרי שני יוצאי הדופן שבמשלחת המרגלים, אשר טענו בכל חום לבם: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (שם י"ג, ל').

כלום אין זה טבעי לשמוע בקול הרוב הטוען: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם י"ג, ל"א)? וכי אנו היינו נוהגים אחרת?

זאת ועוד המתבונן בכתובים ובפרשנות חז"ל הנלווית להם, יבחין שהעם נפל קרבן לתעמולה מתוחכמת ובנויה כדבעי. מנהיגים אלו היו מיומנים בהעברת מידע סלקטיבי שיצמיח את התוצאות הרצויות להם. הם תכננו היטב את דבריהם. הם דאגו שישפיעו את ההשפעה ההרסנית שבה חפצו, בלי לגלות את כוונותיהם האישיות הנסתרות.

אם כן, האם אפשר לבוא בטרוניות אל העם, המאמין לקבוצת הרוב של מנהיגיו הנבחרים?

המרגלים לא הסתפקו רק במילים. הדרמה שיחקה אף היא תפקיד בהצגת "העמדה הרצויה". וכה מדווח המדרש (ילקוט שמעוני פרשת שלח):

"כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם כל אחד ואחד בתוך שבטו. ומתנפל לתוך זווית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו: 'מה לך?'

ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, ואומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי, היאך האמוריים עתידים לשלוט בכם. מי יוכל לראות פני אחד מהם!

מיד כולם גועים בבכיה… עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, והיו בוכות אף הן. עד שהיתה משפחה למשפחה שומעת, עד שהיה כל השבט בוכה. וכן חברו מבכה שבטחו, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (שם, י"ד א')".

קראו פעם נוספת מדרש זה ותבינו מהי תעמולה משובחת. הם הפגינו, למראית עין, דאגה עמוקה לגורל צאצאיהם בארץ המלחמות, כנען. העם התרשם מ"כנותם", ובכיים התפשט בעם כולו.

אם כן, מדוע נחשבת התרשמות העם מדברי המרגלים לחטא כה גדול? מי הוא האיש המסוגל לעמוד מול מתקפה תעמולתית בהיקף ובעצמה כאלו?

אכן, מגלה העונש האלוקי אמת קשה: בכל התנאים ובכל המצבים שומע האדם, מבעד לעובדות ולערפל המילים, את מה שהוא רוצה לשמוע!

עקרונית, מדוע לא הפעיל העם את ההיגיון ואת הזיכרון ההיסטורי שלו, כששמע את דיווח המרגלים על חוסנו של יושב הארץ? מדוע החל מיד לבכות בלי לעצור לרגע ולשאול את עצמו: מה קורה כאן, בעצם ממי אנו מפחדים? וכי חזקים הכנענים מן האלוקים שהכה את מצרים, "מלכת הממלכות", בעשר מכות והטביע את צבאה בים סוף?

אם שאלה זו כלל לא עלתה, אם הסכים העם לדיווח השלילי על ארץ ישראל, סימן הוא, שהדיווח תאם את המאוויים הנסתרים החבויים בתת מודע. זאת כיוון שלא היה זה ממורך לב, אלא משום שהארץ מאוסה היתה עליהם. כמו שאמר הכתוב: " וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ".

"מיאוס הארץ הוא עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל הארץ… ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו, כי אם בשובנו אליה" (ספק עקידת יצחק).

דברים כדרבנות. הנחשף לתעמולה ומושפע ממנה מבטא בכך רצון כמוס כלשהו. הטיית אוזן העם לדברי המרגלים דווקא ולא להגיונם של משה, כלב ויהושע, מגלה כי שונאים הם בנבכי לבם את ארץ ישראל. לא הדיווח ה"אובייקטיבי" שכנע אותם. הדיווח העניק לגיטימציה לרצונם.

והעונש שבא עליהם הוא הראוי להם. מאסתם בארץ חמדה – לא תבואו בשעריה.

[ערכים]