'להסיר חרון אף'

כל ההבדל ביניהם היה בטקטיקה. איך מכניעים את עם ישראל ומה הדרך הטובה והבטוחה ביותר להגיע ליעד זה. בלק שפחד מעם ישראל חשב שהדרך הטובה ביותר היא לקלל אותם, לבזות ולהשפיל. לשבור את רוח העם ואחר כך, כך חשב, יקל עליו להלחם בהם ולהשמידם.
 
בלעם, חלק על בלק. הוא האמין שקללות והשפלות רק יחזקו ויעצימו את עם ישראל. האסטרטגיה שלו הייתה שונה והפוכה מהקצה אל הקצה. הוא ידע ש'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. הוא חשב שהדרך הנכונה היא דווקא לברך את בני ישראל לקרב אותם. לחבק אותם חיבוק דוב שיביא אותם לאבדן הזהות, יבטל את בסיס הכוח שלהם ויפורר אותם.
 
לדאבון לב הוכח שהטקטיקה של בלעם אכן הצליחה. מייד אחרי שבלעם הולך ושב למקומו וגם בלק הולך לדרכו. מייד 'וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות את בנות מואב'. סדרת הברכות של בלעם הייתה רק הפתיח, הריכוך. אחריה יש התגייסות כללית, של כל האמצעים לפיתוי בני ישראל. כשהיעד הוא להביאם להמיר דתם רח"ל. 'ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן'. זו לא הייתה איזה מעידה חד פעמית כדי להשיג תאווה דמיונית חולפת. 'ויצמד ישראל לבעל פעור' זה היה הצמדות וחיבור לעבודה זרה המגונה ביותר שיש בעולם.
 
העובדים לפעור, לא היו אחד או שניים מהעם. כפי שמוכח מדברי חז"ל מדובר בהמון רב, כמעט רבע ממניין יוצאי מצרים. ואין מי שיעצור אותם. אין פלא שהמצב הזה הביא לחרון אף. 'ויחר אף ד' בישראל'. הקב"ה שולח בהם מגפה.
 
כשזה קורה, הקב"ה מצווה את משה 'קח את כל ראשי העם' את כולם. שאף אחד מהם לא יישאר בבית. 'והוקע אותם לד' נגד השמש'. 'הוקעה' זה תלייה, תתלה אותם לעיני השמש. את מי צריך משה להוקיע – לתלות ?  מפשטות הפסוק משמע שמשה היה צריך לקחת את כל זקני העם ולתלות אותם. אבל הגמרא מתקשה לקבל פשט זה שהרי: 'אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו ?'.
 
מכוח זה מביאה הגמרא הסבר אחר: אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקב"ה למשה, חלק להם בתי דינים כדי שישוב חרון אף ד' מישראל'. 'הוקע אותם נגד השמש' מוסב על ההולכים לבעל פעור. אותם צריך לתלות. כדי לעשות זאת צריך לחלק את כל זקני ישראל לבתי דינים שישבו וידונו את כל אלו שהלכו לבעל פעור  ויגזרו את דינם לתלייה.
 
הגמרא בסנהדרין י"ח עושה חשבון שמספר דייני ישראל היה שבעים ושמונה אלף ושש מאות. ואת כולם היה משה צריך להושיב לדון את ההולכים לבעל פעור. לכל אחד מהמון בתי הדין האלו הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת לגלות ולברר האם הנידון שלפניהם אכן הלך לבעל פעור. רש"י מביא את התנחומא שלומד מהפסוק: 'הוקע אותם נגד השמש' ש'השמש מודיעה את החוטאים, אם הנידון אכן הלך לבעל פעור, היה 'הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו'. להודיע שאכן חטא.

 

 רוצה לקרוא עוד דעות?

               > במשוך היובל

               > על נורמות חברותיות שלמדתי בבנק

               > פרשיות הריגול

               > "גניוס יהודי"

               > 'איש מחשבים' למי שמשחק טטריס

               > מערכת חינוך חסרת חינוך

 
אחרי שהוכחה האשמה נצטוו זקני ישראל: 'הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור'. על כל אחד ואחד מהדיינים הוטל להרוג שניים מההולכים לפעור. 'נמצאו ההרוגים' אומר הרמב"ן 'חמש עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתיים'. מאה חמישים ושבע אלף ומאתיים איש. וזה כאשר היוצאים ממצרים היו שש מאות אלף איש. איום ונורא. זה היה אמור להסיר את חרון אף ד' ולעצור את המגפה.
 
הגמרא שואלת: למה באמת היו צריכים כל כך הרבה בתי דינים כדי לדון את החוטאים האלו ? הרי בסוג דין כזה, יכול בית דין לדון אפילו כמה נידונים ביום אחד ?. עונה הגמ' 'כדי שישוב חרון אף מישראל'. הסיבה שנדרשו כל כך הרבה בתי דין היה כדי להשיב את חרון האף. ומסביר רש"י: 'כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו' זה מה שמסיר את חרון האף.
 
המצב הנורא הזה שכל כך הרבה מבני ישראל נכשלים וחוטאים חטא חמור כזה ואין פוצה פה ומצפצף, מחייב הוקעה נגד השמש. על ידי כל זקני ישראל, בפרהסיה לעיני כל. כדי לכפר על חרון אף שיצא על כל העם שראה בחטא ולא מיחה.  
 
המצב הזה, של להישאר בשוויון הנפש, באדישות, כאשר רואים כל כך הרבה אנשים עושים מעשה כזה נורא ואיום. ולא להתעסק בדבר, ולא למחות ולקנא לכבודו של בורא עולם, זה מה שמביא חרון אף.
 
העיסוק ההמוני של כל זקני ישראל בכבודו של הקב"ה. הקנאות של כולם לכבודו של הקב"ה זה מה שבכוחו לעצור את המגפה. אבל זה לא קורה. משה רבנו מספיק לצוות אותם ואומר להם: 'הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור' הוציאו אל הפועל את גזר הדין שיצא מלפניכם. אבל באותו רגע ממש 'הנה איש מבני ישראל בא' עם המדינית. מורד בד' לעיני כולם. 'לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל'. 'והמה בוכים פתח אהל מועד'.
 
רק כאשר פינחס קם ולוקח רומח בידו ודוקר את שניהם, רק אז 'ותעצר המגפה'. רק אז מוסר חרון האף הנורא שהביא למגפה שהרגה ארבעה ועשרים אלף איש. רק עכשיו כשהתקיים מה שרש"י אומר: 'כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו'. עכשיו יכול לסור חרון האף הנורא.
 
כמה פעמים, בעוונותינו הרבים, אנחנו רואים דברים כאלו. דברים שמצדיקים ומחייבים שנהיה 'עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו'. מרנן ורבנן גדולי ישראל זועקים ומוחים ואנו ממשיכים בחיי היום יום שלנו כאילו לא קרה דבר. וזה מסוכן מאד.  
 
זה לא קל ונעים להיות 'מקנאים לכבודו'. כל אחד הרי רוצה להיות טוב עם כולם. להיות חבר של כולם, להשתתף בשמחות של כולם. אנשים אוהבים להיות מקובלים בחברה, בכל החברה. אף אחד לא אוהב כשמתערבים לו בחיים, כשאומרים לו: למה אתה עושה ככה, ולמה לא עשית ככה. גם כשאתה רואה דבר המחייב מחאה, חנות פתוחה בשבת, פקידה בבנק בלבוש פרוץ, אתה כאילו אומר לעצמך: הרי צריך להיות בשלום עם כולם. למה להעיר, להעיק, להכביד. תן לחיים לזרום וגם אם פוגעים בדבר שחשוב לך אז תוותר, תתעלם. מה אתה שוטר של הקב"ה ?.
 
פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, היה יכול גם הוא להתעלם, כמו כולם. מה הוא צריך להתערב. מה זה עניינו. הציבור לא הבין אותו. עובדה שבגלל מעשיו סבל ביזיונות. 'היו השבטים מבזים אותו' מי אתה שתהרוג נשיא מישראל. אבל עובדה היא שהוא וזקני ישראל הסירו חרון אף מישראל.

 

 

עוד

בקטגוריה

כשגביר העיירה מתחנן גאולה הטסט השנתי – נמאס לך ולא הולך, מדוע זה לא זה?