ה"טסט" השנתי

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש… שנמאס לו. החיים היו לפתע למעמסה, עייפים וחסרי תכלית. לפעמים נוחתת התחושה המוזרה ללא הודעה מוקדמת. לעתים, היא זוחלת אל הלב בתהליך אטי ומתמשך. תמיד מופיעה אורחת לא קרואה זו, סתם כך ללא סיבה גלויה. פוגשים בה גם אצל אדם שההצלחה האירה לו פנים. (ואולי דוקא אצלו!) אדם, אשר באמת לא חסר לו דבר ממתנות החיים.
אשר ביתו – פנטהוז ומכונית חדשה נוצצת בפתח הבית. שחידש את מערכת הסטריאו וכחוויה עדיין שמור הטיול המרשים במזרח הרחוק. הוא יכול להיות בעל מעמד איתן בחברה, תפקידיו אחראיים, עסקיו מוצלחים, מסיבותיו עליזות ולילי השבת שלו מלאות קלפים.
 
כל אלה יחד ועוד רבות כהנה אינן מחסום יעיל בפני הכרסום הזה, מפני הרגע – לעתים קצר וקלוש , לעתים ארוך, מלא וחד – בו מרגישים בעננה של חוסר סיפוק חרף כל ההישגים, אשר מאפילה ופוגמת בכל ההנאות הקטנות והמתוקות שימינו ושנותינו מלאים בהם. זהו הרגע הלוחש ברורות ש"זה לא זה". ובעצם, לא את "זה" חפשנו בחיים.
 
הרגע, בו משהוא בפנים, לא מוסבר, חסר הגיון לחלוטין, מטריד, מפחיד, עמוס תשוקות עמומות, מטיח בפרצופנו את ההכרזה הכואבת, שאין טעם לחיים. שהכל-"לא שווה", ולא אל "הנער" הזה התפללנו, לא מבחינת אישית ולא מבחינת לאומית. (בשפת הרחוב יש לתחושה זו, ביטויים חד משמעיים.) הוא הרגע, שתוויות זיהוי כה רבות הודבקו לו, – "ריקנות", "אבדן מטרה", "חוסר אידיאלים", חומרנות".
 
ועם זאת, בתוקף הרגשה זו, אות הוא כי אנו עדיין מתפקדים כבני אדם. זהו הרגע בו נקרע צוהר במעטה החיים השטחיים אל עמקם. החיים החומריים עומדים לפני התפוררות ומפנים את הדרך לחיים הפנימיים המפכים בנו. זה הרגע בו הגענו אל פתחה של – התשובה. איזו מלה מפחידה. גבות העינים מורמות בתמהון למשמעה.
 
ובעיניו עצמן, משתקף היטב דמות מושג התשובה בעיני הקורא: בריחה מן החיים, נסיגה אל שולי החברה, אל חיים שדופים ללא צבע ללא שמש וללא אור. הצטנעות בעולם צר אופקים, מוגבל, עצוב ללא חיוך. כניעה למשטר חיים נזירי וקפדני. אולם, חסרונו הבולט של דימוי המוני זה הוא, שאין לו כל קשר אל האמת. הינו שריד תפל של חינוך משכילי מן המאה הקודמת. בעוד התשובה, במשמעות היהודית, מסמלת במיטבה שמחת חיים, פשוטה וטבעית, כמותה לא רואים כבר שנים ברחובותינו.
 
בשלמותה, הינה ביטוי עמוק לבטחון, לשיוך פנימי, לשלמות אמת להגשמה עצמית. ואף – למרבה הפלא – היא מעניקה לאדם גם הנאה מחודשת בכל היש החמרי שברשותו, אם רב אם מעט. כי התשובה, תשובה היא לפסוקו של קוהלת "והנפש לא תמלא" (ו,ז) בה, ההשלמה לאמת שבפסוק, שכן, כדברי המדרש – "הנפש הזאת יודעת, שכל מה שהיתה יגעה לעצמה יגעה, לפיכך אינה שבעה למצוות ולמעשים טובים. (ביאור: רוצה ללא הרף בעשיה חיובית רוחנית).
 

 רוצה לקרוא עוד דעות?

               > על נורמות חברותיות שלמדתי בבנק

               > פרשיות הריגול

               > "גניוס יהודי"

               > 'איש מחשבים' למי שמשחק טטריס

               > מערכת חינוך חסרת חינוך
 
אמר רבי לוי: משל לעירוני שהיה נשוי לבת מלכים. אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו. למה? שהיא בת מלכים. כך, כל מה שיפעל האדם עם הנפש אינו יוצא ידי חובתו? למה? שהיא מלמעלה. (מדרש קהלת). לאמור, הנשמה, זו הישות הבלתי נתפסת, הנעלמת, אך המורגשת היטב, מלאת תשוקה. אולם, בניגוד לגוף החמרי, המוחשי, המוצא סיפוקו בתענוגות החושים, כיסופיה הם אל הרוח. רעבון זה, הוא מקור חוסר המנוחה המקנן בנו. הוא העומד מאחורי שאיפת הגדולות, דחף הכיבושים, (כשתחושת הנצחון בתחרות ובמאבק חשובה לנו יותר מאשר ההישג עצמו).
 
אמביצית העושר, הכוח, הכבוד התהילה
אלא שדבר מוזר קורה לנו תמיד בהגיענו אל פיסגה כלשהי. קסם המטרה המושגת מתפוגג, ההילה שמשכה אותנו להעפיל אליה מתנדפת. צברנו ממון, כבשנו שלטון במדינה או בחברה, זכינו למעמד בחיי הכלכלה, הספרות או האמנות, הופקדה בידנו המשרה אליה השתוקקנו, אך את האושר, למענו הקרבנו כה רבות , אותו קוינו להשיג, לא התקרבנו אפילו צעד אחד למרות המרחק שעברנו.
 
ואז – תרים אחר יעדי כיבוש חדשים והסיפור חוזר חלילה. עד כי בא היום בו מקוננים על "משבר", על "פשיטת רגל" רוחנית והשיעמום חוגג מסביב. למה? שאל המדרש המצוטט, ומשיב – שהיא (כלומר הנפש) מלמעלה!!! היא, בזה להנאות החומר המוגבל, הסופי, לועגת למטרות "החשובות" ו"הגדולות". היא "אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם",(רמח"ל).
 
אלו לא יספקוה, לא ישברו את רעבונה, למרות ה התיחכום התמידי של הנאות החושים, גיוונן המלאכותי. (ועצם הצורך בתיחכום היא ההוכחה, שאין הן מהנות ללא גבול). מזונה האמיתי, גנוז באסמי הרוח, האין סופיים. ובאותם הרגעים, השעות הימים, שרעבון זה מפגין עצמה ומבצבץ מבעד לשיגרת החיים ואפרוריותם, אנו מאבדים את טעם החיים. אז נמאס להמשיך כך. הגעגועים הסתומים מושכים אל הבלתי מוגדר, אל הנעלם. כן, אנו יודעים, אל הנצחי, האלוקי אל המקור ממנו נחצבה.
 
כאן, לפי התפישה היהדות נכנסת לתמונה התשובה
בכוחה, לחולל את השינוי המבוקש. להשקיט את הגעגועים החריפים, לספק להנשמה את מזונה. כי משמעות התשובה היא פתרון ע"י שיבה, כפירוש הכפול של המילה. בשיבה אל המקור, שאינה גוררת בריחה מחיי המציאות אלא מעניקה להם מימד של עומק. שיבה, המפיחה נשמת חיים בפעילות האנושית שאיבדה את הצפון המעשירה אותה בתכנים של ממש, אותם תכנים, הקושרים את מעשינו כולם, אל מקור ההוויה – האלוקים – ואל ציוויו, ואשר מהם יונקת הנפש את המשמעות, הטעם והעונג המשקיטים את רעבונה.
 
וכאשר תחושת ":הנמאס" הזאת מציבה אתגר בפני האדם, קוראת לו היהדות לא להכנע. לא לדחוק מן התודעה מתוך יאוש, חוסר טעם זה שהתגלה. אף לא להטביע אותו כמויות נוספות של תאוות הגוף (הם רק דוחים במעט את ההתפוררות) כשיכור השוקע בטיפה המרה, – כי אם דווקא להיאחז בו, להפוך אותו למנוף יוצר, לנקודת מוצא לאפשרות חיים שונה.
 
התחושה עצמה, בשעת התסיסה, כבר מעניקה לאדם, מבט חדש על עצמו, על הישגיו, על העולם הסובב אותו. משמע, בה כבר טמון הגרעין הראשון של התשובה. כי התהיה עצמה, גם ללא כל תוצאות מעשיות, מחוללת שינוי ערכין באדם. עד כי "היא (התשובה) מנחמת אותו גם בהרהור תשובה.
 
בנקודה אחת קטנה מאורה הגדול כבר מונח אושר רם ונשא של עולם מלא". (אורות התשובה – הגרא"י קוק). רמז קל בלב האדם, תחושה ראשונית, מה טוב צפוי לו במעלה הדרך. זהו "האלול" היהודי. אלו הם עשרת ימי התשובה.
 
הימים המוצבים בשער כל השנה חדשה, כימים של ה"טסט" השנתי. הם קוראים לעצור. לאחוז בתהיות ובעיוותים ולאורן (או צילן) לבדוק ולבחון. לשוב אלה עצמיות לערוך מסע של הפנים שם לגלות דברים שנשכחו, אמיתות שנשחקו, להרוות צמאון הנפש וכך להפיח נשמת חיים בשנה שבפתח. [הדברות]